שקדים שעלו מטבריה לציפורי / יעקב מאיר
חולין כה ע"ב
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
במסגרת שרשרת הלכות בעלות מבנה צורני זהה מביאה המשנה הלכה מהלכות מעשרות 'החייב בשקדים המרים פטור במתוקים, החייב במתוקים פטור במרים' (כה:). בשני מיני שקד דנה המשנה. השקד המר הוא השקד הגדל בדרך כלל בר בארץ. פירותיו ראויים למאכל כאשר קליפתם עודנה ירוקה, כבעונה זו של השנה. אח"כ מתקשה הפרי, גלעינו מתכסה בקליפה עצית והוא נעשה מר. לכן, אומרת המשנה, יש לעשר שקדים אלו רק כשהם קטנים וירוקים. לעומתו השקד התרבותי איננו ראוי למאכל בעודו ירוק והוא פטור ממעשרות, אך משיבשיל ויתעצה יהיה גלעינו מתוק וראוי למאכל ואז יש לעשרו.
אך ר' ישמעאל ברבי יוסי חולק על דין זה ואומר משם אביו, התנא הגדול ר' יוסי בן חלפתא, 'זה וזה לפטור', או לפי גירסה אחרת 'זה וזה לחיוב', אין הבדל בין המרים לבין המתוקים לעניין מעשר ויש לדון את שני המינים כאחד – לפטור את שני המינים בקטנן, או לחייב את שניהם בגדלן, תלוי בגירסה.
במקבילתה הארצישראלית של סוגייתנו, בירושלמי תרומות (פ"א ה"ד), אין מחלוקת בנוסח הברייתא. הגירסה הארצישראלית קונקרטית יותר ועולה ממנה ניחוח חקלאי מציאותי וקרוב יותר אל השדה, 'תני ר' ישמעאל ביר' יוסי משום אביו: שקדים המרים הרי אלו פטורין ומתוקין אינן חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה'.
ר' יוסי חולק על המשנה ופוסק שהשקדים המרים פטורים מן המעשרות תמיד, בין בקטנן בין בגדלן (היינו 'זה וזה לפטור'), וכמו בבבלי גם כאן מחרה מחזיק אחריו ר' חנינה, 'הורי ר' חנינה בציפורי כהדא דר' ישמעאל ביר' יוסי'. אך לברייתת ר' ישמעאל בירושלמי ישנם שני חלקים ו'במה הורי?', על אלו שקדים הורה ר' חנינה בציפורי כדברי ר' ישמעאל? 'ציפוראי אמרי, במרים. ר' זעירא אמ', במתוקים'. על פי ה'ציפוראי', בני ציפורי, ר' חנינה פטר את השקדים המרים הקטנים ממעשרות, ואילו על פי ר' זעירא, הנחותי הבבלי, חייב ר' חנינה את השקדים המתוקים הגדולים במעשרות רק משפרשה קליפתן החיצונה.
להלכה הציפוריית בדבר פטור שקדים ירוקים ממעשרות ישנה מסורת ארוכת שנים המנוגדת להלכת המשנה. מסורת שהתחילה בר' יוסי בן חלפתא, עליו גזרו הרומאים 'יוסי ששתק יגלה לציפורי' (בבלי שבת לג:), עברה דרך בנו ר' ישמעאל, המשיכה בר' חנינה איש ציפורי בן הדור הראשון לאמוראי א"י והגיעה עד ל'ציפוראי' החולקים עם ר' זעירא, הנחותי שבא מבבל, בן הדור השלישי לאמוראים.
הירושלמי חותם בשמועה מפיו של ר' יוחנן - הפוסק גם כאן כבדרך כלל כמשנת רבי - שמועה החושפת את המתח שבין שני בתי המדרש הגליליים, 'אמ' ר' יוחנן, ירדו לכאן נתחייבו, עלו כבר נפטרו'. השקדים המרים, בין אם מדובר בקטנים ובין אם מדובר בגדולים, שירדו מן הקטיף 'לכאן', לטבריה, מקום מושבו של ר' יוחנן, נתחייבו במעשרות. אך אותם שקדים עצמם, כאשר עלו מן הקטיף לציפורי, כבר נפטרו מן המעשרות.
