הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
חובת פרישה בגיל מסוים
חולין כד ע"א-ע"ב
לאחרונה נפסלה מועמדותו של סטנלי פישר מתפקיד יו"ר קרן המטבע הבינלאומית רק בגלל גילו. הוא בן 67. גם בארץ, אנשים רבים שמגיעים לגיל שבעים ונמצאים בשיא כוחם נאלצים לסיים את עבודתם ונדחקים למקומות פחות משפיעים בחברה – למרות שמצבם הבריאותי שפיר לחלוטין. במדינה שבה נשיא המדינה נבחר כאשר היה בן 84, ובינתיים כבר מכהן בתפקיד ארבע שנים, ראוי לבדוק האם הקביעה שכאשר אדם מגיע לגיל שבעים הוא צריך לפרוש בלי קשר למצבו הבריאותי היא נכונה.
הרב מנחם סליי עסק בכך במאמר בשם: "הפרישה מעבודה כחובת גיל במקורות היהדות", והוא מגיע למסקנה כי "אין להפסיק את עבודתו של המזדקן נגד רצונו עקב גיל, אלא אם כן הותנה על כך מראש בחוזה העבודה או שקיים מנהג מחייב במקום". בשיעור זה ברצוני לעסוק בשלושה תחומים שבהם מצאנו התייחסות מפורשת לפרישה עקב גיל: לויים שעבדו במשכן, שוחטים וחכמי סנהדרין. לגבי כהנים ולויים נאמר בגמרא שהגיל אינו מונע מכהן לעבוד בבית המקדש, אבל כהן בעל מום אינו יכול לעבוד, ואילו לגבי הלויים במשכן המצב הוא הפוך: לוי בגיל חמישים כבר לא עובד במשכן, ובעל מום רשאי לעבוד. ואולם, לאחר שהמשכן כבר לא נישא בכתף, גם לוי מעל גיל חמישים רשאי לעבוד:
1. תלמוד בבלי חולין כד, א-ב
ת"ר: כהנים - במומין פסולים, בשנים כשרים, לוים - במומין כשרים, בשנים פסולים; נמצא כשר בכהנים פסול בלוים, כשר בלוים פסול בכהנים...
ת"ר: כהן משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו; בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה, ושנים פוסלין בו; במה דברים אמורים? - באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים אין נפסלין אלא בקול. א"ר יוסי: מאי קרא? "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד". "עד שיזקין" - עד כמה? אמר רבי אלעא אמר ר' חנינא: עד שירתת. תנן התם: בעל קרי שטבל ולא הטיל מים (=קודם טבילה. רש"י), לכשיטיל - טמא, ר' יוסי אומר: בחולה ובזקן - טמא, בילד ובבריא - טהור. ילד עד כמה? אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמרו עליו על רבי חנינא, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי.
הגמרא מגדירה אדם צעיר כאדם שיכול לעמוד על רגל אחת ולחלוץ ולנעול את נעלו ברגל השניה. (אפשר לנסות אחרי השיעור...) בהקשר לזה ראיתי וורט נחמד מאוד של הרב מבריסק שאותו מביא הרב זוין בספרו 'לאור ההלכה' בפרק שעוסק בזקנה:
2. לאור ההלכה (הרב שלמה יוסף זוין, המאה ה-20, ישראל) עמוד קפג
על יסוד זה אמר הגאון ר' יהושע ליב דיסקין ז"ל, הרב מבריסק (נפטר בירושלים), דבר חידוד יפה בפסוק: "ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". בגמרא (זבחים קב, ב) אמרו על זה: "ביקש משה מלכות ולא נתנו לו, שנאמר: "מי אנכי ה' אלוקים כי הבאתני עד הלום". ואף על פי שסמכו חכמים על המלה "הלום", בכל זאת הדבר יפלא: העניו מכל אדם, תיכף בהתחלת התגלות הנבואה אליו, כבר מבקש מהקב"ה מלכות! ואמר הגאון: משה הלא היה אז בן שמנים שנה, כמפורש בתורה: 'ומשה בן שמנים שנה בעמדו לפני פרעה' וראינו שרק ילד יכול לעמוד על רגל אחת בשעת חליצת מנעליו, ובתורת חידוש ויוצא מן הכלל אמרו על ר' חנינא שבהיותו בן שמנים שנה עמד על רגל אחת בשעה שחלץ מנעליו. ובמדרש אמרו, שהטעם שהקב"ה אמר לו של נעליך הוא מפני שכל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע, וכן הכהנים לא שימשו במקדש אלא יחפים. הרי אנו רואים שהמקום ההוא נתקדש בקדושת העזרה. וכיון שמשה רצה לשבת כדי לחלוץ מנעליו, והרי "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" (יומא כה, א), אם כן היתה ישיבתו נראית כבקשת מעלת המלכות, ואמר לו הקב"ה: אל תקרב הלום, של נעליך -כלומר: התרחק מכאן וחלוץ נעליך ברחוק מקום, כדי שלא תשב בשטח העזרה, והיתה זאת הודעה למשה שלא ניתנה לו מלכות.
ההלכה שלוי רשאי לעבוד גם אחרי גיל חמישים בבית המקדש נפסקה אכן להלכה:
3. רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ח
זה שנאמר בתורה בלוים "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה" אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינו מצוה נוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש, ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים.
אומר הרמב"ם שלאחר שנבנה בית המקדש הלויים אינם נפסלים יותר מחמת גילם, ואפילו אם מתקלקל קולם הם נפסלים רק לשיר ולא לשאר העבודות. כלומר שהחיוב על הלוי לשוב מעבודתו היה חיוב זמני, רק לאותם חמשים וארבע שנים עד שנבנה המשכן בשילה. מהסיבה הזו הרמב"ם גם לא מונה את המצוה הזו בספר המצוות, כפי שהוא מסביר בשורש השלישי:
4. ספר המצוות לרמב"ם שורש ג
השרש השלישי שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות. דע כי אמרם (מכות כג ב) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר הוא מספר המצות הנוהגות לדורות. כי מצות שאינן נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני, הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה שניתנה היה בסיני והוא אמרו יתעלה "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך". ובבאור אמרו מאי קראה? "תורה צוה לנו משה מורשה", רוצה לומר מספר תורה והוא תרי"א ו'אנכי' ו'לא יהיה' מפי הגבורה שמעום ובהם נשלמו תרי"ג מצות. ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה.
ואולם, קדם לרמב"ם בעל הלכות גדולות שספר את תרי"ג המצוות באופן שונה מהספירה של הרמב"ם, והוא אכן מנה את האיסור ללוי לעבוד כאחת המצוות:
5. הלכות גדולות (ר' שמעון קיירא, המאה ה-9, בבל), הקדמה, לאוין שבמלקות
אלו לאוין שבמלקות ארבעים... (קסד) לוי לא יעבוד עוד
מסביר הרמב"ן את דעתו של בעל הלכות גדולות בכך שלא מדובר במצוה לשעה אלא במצוה לדורות, אלא שהתנאי בקיום המצוה הוא שתהיה עבודת משא. גם אם מחר ייבנה המקדש ויהיה צורך במשא כלי הקודש מסיבה כלשהיא, לוי שעבר את גיל חמשים לא יכול לעבוד בעבודה זו, ולכן יש למנות את האיסור הזה במניין המצוות:
6. השגות הרמב"ן לספר המצוות (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) שורש ג
וכן מה ששבש בעל ההלכות במנותו ולא יעבוד עוד דלויים ואמר שאינה נוהגת אלא במדבר, אין הדבר כן אבל היא מצוה נוהגת בכל הדורות כל זמן שיצטרכו הלווים לשאת משא בכתף. ומה שנתעורר ממנו הרב לעשותה מצות שעה ממה שאמרו (חולין כד א) "יכול אף בשילה ובבית עולמים כן? ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף", מן המאמר הזה בעצמו נלמוד שהיא מצוה לדורות כל זמן שישאו בכתף והרי נהגה כל הימים בארץ בנושאם הארון ולא מיעטו אלא שאינה נוהגת אלא בשעת משא בשבתם בשילה ובבית עולמים... כי אין ביטול למצוה אלא מפני שאינה נוהגת לא מפני שאינה צריכה אלינו. וכבר אמר הרב כן במצות מאה ושמונים ושבעה בענין הכרתת זרע עמלק ושבעה עממין כי כל מצוה תיקרא נוהגת לדורות כל זמן שאינה נגדרת בזמן מיוחד או במקום ואפילו בהעדר הדבר שנצטוה עליו בדורות ההם, מלבד שאין לנו בטחון שלא ישאו עוד ארון בבניין הבית או במלחמות העתידות לפני מלך המשיח כמו שעשה פינחס במלחמת מדין שנאמר "וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו" ודרשו בספרי "וכלי הקדש - זה ארון", וכאשר עשו בימי עלי (ש"א ד). והא-ל יזכנו לראות.
בפרשתנו מצינו שפינחס יוצא למלחמה עם הארון, ואולי – אומר הרמב"ן – עוד נזכה לכך גם בעתיד, ואז לוי שעבר את גיל חמישים לא יוכל לעשות זאת.
גיל חמישים בימינו נחשב עדיין די צעיר, אבל מכיון שמדובר בעבודת משא ניתן להגדיר אדם כזה כזקן, כפי שספורטאים שעברו את גיל ארבעים נחשבים זקנים. מהו הגיל שבו אדם נחשב זקן בעבודה שאינה דורשת כח פיזי? הגמרא דנה בשאלה האם בגיל שמונים חושיו של האדם מתכהים ודעותיו משתנות, או שברזילי הגלעדי היה מקרה מיוחד:
7. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב עמוד א
ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד: "בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע" - מכאן שדעותן של זקנים משתנות, "אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה" - מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות, "אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת" - מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות. אמר רב: ברזילי הגלעדי שקרא הוה, דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין, והות טעמא קידרא. רבא אמר: ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה, וכל השטוף בזמה - זקנה קופצת עליו. תניא, רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין - חכמה נתוספת בהם, שנאמר: "בישישים חכמה וארך ימים תבונה". ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין - טפשות נתוספת בהן, שנאמר "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח".
ואולם, לגבי שחיטה מצינו דיון האם מעל גיל שמונים ראוי להמשיך לשחוט. בתקופת הראשונים חי אדם בשם אלדד הדני שטען שהוא מצאצאי עשרת השבטים והוא תיעד את המסורות וההלכות שנהגו בשבטו, ודבר זה היה בסיס לדיונים הלכתיים רבים. כך כתוב שם לגבי השוחטים:
8. מרדכי (ר' מרדכי בן הלל, המאה ה-13, אשכנז) חולין פרק א רמז תקעא
כתב רבינו ברוך: ראיתי כתוב בהלכות שחיטה שהביא רבי אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים: אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה: כל הזובח לה' ואינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו וכו' עד דאמר יהושע כל טבח שישחוט שחיטה שאינה הגונה בין בבהמה או חיה או עוף פגול הוא לא יאכל ולא ישחוט עד שיפנה אל הקדש למקום תפלה, ואם ישחוט בלא ברכה - פגול הוא, ואם ישחוט ערום - פגול, ואם שכור – פגול, ואם שחט ולא היה עליו סודר [פי' על ראשו] – פגול, ואם לא הורחץ משכבת זרע ושכח ושחט - פגול. אבֵל אסור לשחוט בימי אבלו, והשחיטה אסורה מיד אשה מיד סריס מיד זקן לאחר שעברו עליו שמונים שנה ומנער עד שימלא י"ח שנה ע"כ: וחומרא בעלמא הוא כל אלה הדברים ולא נהיגינן כותיה.
כותב המרדכי, אם כן, שאיננו חוששים לדבריו של אלדד הדני, וכל הפסולים הללו אינן להלכה. ממילא גם שוחט שעבר את גיל שמונים ראוי לשחוט. ר' אלעזר פלעקלס כתב לתלמידו תשובה בעניין זה. מסתבר שהתלמיד רצה לפסול שוחט שעבר את גיל שמונים רק מפאת גילו, ור' אלעזר פלעקלס אמר לו שאין לקבל את החומרא הזו של אלדד הדני, וממילא גם שוחט שעבר את גיל שמונים ראוי לשחוט:
9. תשובה מאהבה (ר' אלעזר פלעקלס, המאה ה-18, פראג) חלק א סימן קיח
ועתה באתי על ד"ת אשר שאל למעשה ושלא למעשה נזקקין למעשה תחלה מה שרצה מעלתו נ"י לפסול השוחט שעברו עליו שמנים שנה שהוא בחזקת מתעלף והנה חומרה זו כתב המרדכי ריש חולין בשם בעל הל' א"י עם יתר חומרות המבוארים שמה וכבר כתב המרדכי עליהן שהמה חומרות בעלמא דלא נהיגינן כוותי' ומ"ש ידידי מעלתו נ"י בשם כנסת הגדולה שמביא ראיה מברזילי הגלעדי שאמר בן שמנים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל וגו' כלומר חוש המישוש, איננה ראיה, כבר אמרו ז"ל (שבת קנ"ב ע"א) אמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמ' קידרא עיי"ש הרי נראה להיפך דאף מבת צ"ב שנים הי' לה חוש המישוש.
גם מה שהביא ראיה מעלי שהיה זקן מאד ושחט שמואל לפניו ואע"ג דבקדשים הוה מ"מ יש לנו ללמוד ממנו גם חולין דזיל בתר טעמא שכל שהוא זקן כ"כ בידוע שהוא מתעלף יש לדחות ואין להאריך. ורז"ל אמרו לענין עבודת כהנים כהן משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה ואמרו (חולין כ"ד ע"ב) עד כמה א"ר חנינא עד שירתת ופירש"י ידיו ורגליו רותתין מאין כח ולא נתנו שיעור לשנים, ואמרו על ר' חנינא שהיה בן שמנים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ואמר חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי כו' לכן אהובי עמיתי הרב נר"ו אל ישגיח על הלכות א"י בזה וחומרה זו היא כיתר חומרות אשר ליקט החכם הזה והמרדכי וכל הפוסקים לא השגיחו בהן ולא הביאו דרך כלל הכל לפי מה שהוא אדם אם יש לו כח גברא והרגשה טובה אפילו הוא בן מאה שנים כל הזבחים שנזבחו ע"י כשרים ואם שאין לו הרגשה אפילו הוא בן שלשים לכח שחיטתו פסולה.
ואולם, הרב מאיר מרגליות, רצה לתקן תקנה לפסול שוחטים זקנים – אפילו צעירים יותר מגיל שמונים - לא בגלל גילם אלא בגלל שפעמים רבות קורה שידיהם רועדות והם אינם מודעים לכך:
10. מאיר נתיבים (ר' מאיר מרגליות, המאה ה-18, אוקראינה) חלק א סימן עו
כמה פעמים התעוררתי בזה לתקן גבול לזה כי ראיתי בקהילות אף שיש בהם יראים ושלמים מדקדקים במצוות אין נותנים לב על זה אף שהשוחטים ובודקים שלהם הם זקנים באים בימים חדל להם כח הרגשתם כאנשים ואמרתי כמה פעמים שכבר ראוי לקיים באותן השוחטים והדרת פני זקן שלא יהיו ידיהם מלוכלכים בדם שחיטה עוד, וסכין של שחיטה טוב שיהיה חידודו קודם לליבונו שלהם, ואף שמצאנו ראינו בדברי הראשונים שכתבו שזקן בן שמונים שנה לא ישחוט, דמשמע הא עד שמונים שוחט לכתחילה, זהו בדורות הראשונים. והאידנא כל שנה ושנה ממש נשתנו הטבעים להכוחות.
וראיתי בבית יעקב סימן מה בתשובה שהתעורר על זה וכתב דבר חידוש שראה במנהגי מוהר"ר אברהם קלויזנר כתוב בקובץ ישן שנת ק"ע לפ"ק שכתב האבֵל והזקן בן שמונים שנה והנער קודם י"ח שנה לא ישחטו... והנה הרב המרדכי כתב על כל הנאמר שם "וחומרא בעלמא הוא כל אלה הדברים ולא נהגינן כוותיה"...
ואמנם בדין הזקן נראה לי דהאידנא בדורות הללו שנחלשו הכחות ראוי ונכון לכל אשר בידו לעשות לתקן תקנה למיגדר מלתא שעל כל פנים משבעים שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין והוא בכחו משום לא פלוג, כיון שרובא דרובא באותן השנים כבר בטל כח ההרגש, ראוי והגון למיגדר מלתא ולתקן תקנה זו. גם עד שבעים שנה צריך בדיקה גדולה ומחוייבים הרבנים ומורי הוראות שבישראל להשגיח על זה שהשוחטים הבאים בימים יבואו לפניהם לפרקים לנסותם אם עומדים על חזקתם בהרגשה כי קרוב הדבר מאוד להתקלקל. ואני מעיד בדבר, שראיתי בעיניי שוחטים שכבר ידיהם רותתים והם שוגגים שלא ידעו מזה כלל, כסבורים הם שהם מרגישים גדולים ולא הרגישו את ידיהם רותתים. וכשהודעתי להם הדבר והראיתי להם עין בעין נשבעו לפני שלא ידעו ולא הרגישו בעצמם כלל, והחזיקו לי טובה מאוד ופסקו ביום ההוא מלשחוט. וכל בעל נפש ישגיח ויגדור פרצה זו.
עניין נוסף שנידון בפוסקים הוא שאלת כשירותם של זקנים לשבת בסנהדרין. הגמרא אומרת כך:
11. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לו עמוד ב
אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים. רבי יהודה מוסיף: אף אכזרי.
רש"י: זקן - ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני, וכן סריס
ואולם, מצד שני הרי ישנה דרישה שהדיינים יהיו 'בעלי זקנה':
12. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יז עמוד א
אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זִקְנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון.
מסביר ר' יונה, בחידושיו, שכאשר הגמרא אומרת 'בעלי זקנה' אין הכוונה לזקנים ממש אלא לאנשים שכבר גידלו בנים:
13. חידושי רבינו יונה (ר' יונה גירונדי, המאה ה-13, ספרד) סנהדרין יז, א
בעלי זִקְנה לאו זקנים ממש קאמר, דהא לקמן בפרק אחד דיני ממונות אמרינן דאין מושיבין זקן בסנהדרין, אלא לאפוקי בחורים אתא, דכשם שאין מושיבין זקן מפני צער גידול בנים, כך אין מושיבין בחורים מפני שעדיין לא ידעו בצער גידול בנים.
הרמב"ם יישב את הסתירה בין המקורות באופן שונה במקצת: הוא כתב (הלכות סנהדרין ב, ו) שיש להעדיף בעלי שיבה שישבו בסנהדרין, אבל לא זקנים מופלגים:
14. רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב הלכה ג
אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים, ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן.
בשו"ת 'מעיל שמואל' הסתפק האם הכוונה רק שאין למנות זקן לסנהדרין או שגם כאשר דיין מזדקן מורידין אותו מתפקידו. ואולם, שאלה זו נשאלה כבר ע"י הרשב"א שהשיב שמכיון שהנימוק הוא אכזריות, ודאי שגם מורידים אותו מתפקידו כשמזדקן:
15. שו"ת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) חלק ו סימן קצא
עוד כתבת שנסתפקת בפ' דיני ממונות (ד' ל"ו ע"ב) שאין מושיבין בסנהדרין זקן אם דוקא אין מושיבין לכתחילה אבל אם הושיבוהו קודם שנזדקן ונזדקן אין מעבירין אותו או דילמא אפי' ישב קודם שנזדקן ונזדקן מעבירין אותו.
נ"ל דכל שהוא תלוי בסבה כל שישנה לסבה ענין נגרר אחר הסבה וסבת הזקנה האכזריות. ולפי' אין מושיבין אותו אחר שנזדקן בדין של סנהדרין שהרי נתחדשה לו הסבה הגורמת. וכ"נ לכאורה מלשון רש"י ז"ל שכתב זקן שכבר שכח צער גידול בנים ואינו רחמני וסריס נמי אעפ"י שנסתרס עכשיו מסלקין אותו כך נ"ל.
ואולם, ר' דוד פארדו כתב שאין מושיבים זקן בסנהדרין לכתחילה, אבל דיין שהזדקן אין מורידין אותו מתפקידו, כי אסור להוריד בקודש אלא אם כן נפגמה עבודתו:
16. חסדי דוד (ר' דוד פארדו, המאה ה-18, איטליה) סנהדרין פרק ז דף סו ע"ג
תניא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים. ר' יהודה מוסיף: אף אכזרי. וחילופיהן במסית. ופשוט דר"ל דאין מושיבין אותן בתחילה בסנהדרין, אבל ודאי דכשהזקינו בסנהדרין אפילו מופלגים בזקנה אין מסלקים אותן, דהא ודאי מעלין בקודש ואין מורידין, וכן כתבו ז"ל.
כיצד יכול ר' דוד פארדו – שחי לפני כמאתיים שנה - לחלוק על הרשב"א? – התשובה היא שהוא מביא ראיה ניצחת לדבריו, שהרי מעלין בקודש ואין מורידין, וגם הרמב"ם עצמו (הלכות כלי המקדש ד, כא) פסק "אין מורידין לעולם משררה בקרב ישראל אלא אם סרח", וממילא אי אפשר להוריד דיין מתפקידו רק בגלל שהוא הזדקן!
ואולם, ר' יעקב רישר מיישב את דברי הרשב"א ואומר שלמרות הכלל שמעלין בקודש ואין מורידין, ולמרות ההלכה שאין מורידין אדם משררה אלא אם כן הוא סרח, בכל זאת כשנפל בו מום גופני – ולצורך העניין גם גיל מסויים נחשב מום – ניתן להוריד אותו מגדולתו גם אם לא נתגלה שום פגם באופן עבודתו:
17. שו"ת שבות יעקב (ר' יעקב רישר, המאה ה-17, פראג) חלק א סימן כט
ואל תתמה על זה למאוס כל כך בזקן והלא בישישים חכמה ואורך ימים תבונה והרי הרמב"ם כתב בפ"ד מה' כלי המקדש וז"ל ואין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל אא"כ סרח. האי כללא לאו דוקא דהא בכהן שנולד בו מום וכן הזקן שהגיע להיות רותת ורועד וכהאי גוונא אינו עובד שוב אלא דכל שנולד סיבה בגופו אינו בכלל זה... דכל שנולד בו סיבה בגופו שפוסלו לסנהדרין מעבירין אותו ומושיבין אחר תחתיו. והא דזקן שמעבירין אותו כבר נשמר מזה הרמב"ם בהל' סנהדרין דהיינו שהוא זקן מופלג בשנים דזקן כפשוטו הוא א' ממעלות שמנו חכמים בפ"ק דסנהדרין וכו' דבעי' בעלי זקנה ולשון הרמב"ם שם בעלי שיבה אלא ודאי דמיירו שהוא מופלג מאוד בזקנה כהדא דאמרינן הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו וה"ה בזקן זה ששכח מחמת זקנה גדולה צער גידול בנים בודאי כיון שהשכחה גברה עליו כל כך א"כ גם מצד הלימוד אינו ראוי לישב שוב בסנהדרין ומושיבין אחר תחתיו כדעת הרשב"א אלא שצריכין ליזהר בכבודו.
ואולם, הרב יצחק נסים כותב שגם לכלל הזה מסתבר שישנם חריגים, ויש אנשים שלמרות גילם התמנו כדיינים. כמו כן, לגבי דיני ממונות ודאי שגם זקן יכול לשבת בדין. עם זאת, כותב הרב נסים, ראוי שמי שמגיע לגיל זקנה יפרוש מעצמו:
18. הרב יצחק נסים, התורה והמדינה כרך ז-ח תשט"ז עמ' כה
אלא שהלל הזקן וריב"ז נראה שמעיקרא לא נתמנו בסנהדרין אלא לאחר שהזקינו והפליגו בזקנה. דהכי איתא בסוף ספרי, "הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה". וריב"ז עסק בפרגמטיא ארבעים שנה ושימש הכמים ארבעים שנה ופירנס ישראל ארבעים שנה". וכן אמרו בש״ס ר"ה (דף ל"א) על ריב"ז. הרי דמבני שמונים שנה ומעלה היו כשנתמנו בסנהדרין. וי"ל משום שלא היו גדולים כמותם מנו אותם, וכמבואר בפסחים (דף ס״ו) שלא היה גדול כהלל, ובני בתירא כשנוכחו שהוא גדול מהם ויתרו על נשיאותם ומנוהו נשיא עליהם. וכן י"ל שגם כשמנו את ריב"ז לא היה גדול כמוהו ולפיכך מנו אותו. וכעין זה כתב החיד"א בברכ"י חו"מ (סי' ז' אות ו') משם הרשב"ץ בס' "מגן אבות" על שמעיה ואבטליון שהם עצמם היו גֵרים ונתמנו לנשיא ואב"ד משום שלא היו גדולים כמותם בישראל. ומ"ד בסוכה (דף כ"ה) ובבבא בתרא (דף קל"ד) ששמונים תלמידים היו לו להלל, קטן שבכולם ריב"ז, י"ל שלא נשארו מאותם תלמידים עד זמן שנתמנה ריב"ז, שהרי הוא האריך ימים, ואפשר נמי שהיה קטן מכולם גם בשנים. וראיתי למרן בכ"מ בהלכות ממרים (פ"ב ה"ב) שכתב דקטן שבכולן אינו ר"ל בחכמת התורה אלא בשאר חכמות, ובחכמת התורה גדול שבכולן היה. וראיה לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה במקום הלל, ואם קטן שבכולן היה בחכמת התורה, איך מינו אותו ולא מהתלמידים היותר גדולים ממנו?
...להלכה נראים דברי הרוב שמי שהזקין בהיותו בסנהדרין או שנעשה סריס וכו' – מורידין אותו. בדיני ממונות מושיבים זקן וסריס ומי שאין לו בנים, כמבואר בגמרא סנהדרין (דף ל"ו) שמנו שם בעשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, את כל השנויים בברייתא הנ"ל שכשרים לדיני ממונות.
...הרי זה פשוט וברור מן האמור שבדיני ממונות ממנים לכתחילה זקן, ואפי' זקן מופלג בשנים ואצ"ל שאם כבר משמש כדיין שאין מורידין אותו כשמזקין ומפליג בזקנה.
אולם בדורותינו עדים אנו שרק יחידי סגולה והם מועטים, מסוגלים להמשיך למלא תפקיד זה כדין וכשורה גם כשהגיעו לזקנה ושיבה. ועיין "אור החיים" בפרשת ויחי שכתב: ״שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפי' איש חכם לא יוכל לצאת ולבוא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו. הגם שאמרו רז"ל זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר "מתיישבת" לשלול דעתם של זקני ע"ה, שמטרפת. ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס". ואף לפי הגירסא "מתוספת" כתב הי"מ אבל אם עבר הרבה משנותיו דנעשה זקן מופלג א"א שלא יחלש ותחלש גם דעתו.
אמנם קשה מאד לירד מן הגדולה כדאמרינן בסוף פ׳ בתרא דמנחות (דף ק"ט): ״אמר רבי יהושע בן פרחיה, בתחלה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין"....
אולם כשאומרים לו רד הימנה מסיבת חולשתו, מחמת זקנה אין בזה משום מעלין בקודש ואין מורידין, ואין לו להקפיד ולמאֵן, דרבנן דהוו קפדי לא על התואר והגדולה כשלעצמם הוו קפדי אלא כוונתם לשם שמים שהיו אומרים מי יאמר שהבאים במקומנו יקדשו שם שמים בשררתם כמונו. כדברי רבי יוסי בי רבי בון על ר"י שם בירושלמי שאמר "ח"ו דהוה בעי לה, אלא דהוה אמר מאן יימר לי דחורן מקדש שם שמים כוותי". וכיון שכאמור, שמי שהגיע לשיבה כחותיו הגופניים והנפשיים נחלשים שממילא כושרו השפוטי נפגע ע"י זה, ולא יוכל לקדש ש"ש כמו שהיה מקודם וכמו שאחד הקטן ממנו בשנים שיש לו אותן הסגולות והתנאים הדרושים מהדיין, הרי ברור שאין לו לסרב. אדרבא ראוי שהוא יתן אל לבו כשימלאו לו שבעים שנה לפרוש מעצמו מתפקידו ובזה יקדש שם שמים, וכמובן, שהצבור מחוייב לספק לו את צרכי פרנסתו בכבוד גם אחרי פרישתו מכהונתו.
