צדוקים – מינים / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

חולין מא ע"א

בדף מא. שנינו במשנה שאסור לשחוט בפרהסיא ליד גומא שיכנס הדם לתוכה "כדי שלא יחקה את הצדוקים". עיון ברש"י יבהיר לנו שהמנהג לשחוט לתוך גומא הוא "חוק הצדוקים לעבודת כוכבים".

דברי רש"י נראים תמוהים: וכי הצדוקים היו עובדי אלילים?

עיון במשנה שבמשניות יבהיר לנו מיד שהצדוקים האלו ילידי הצנזורה הם, במקור היה כתוב "שלא יחקה את המינין", היינו עובדי עבודה זרה. נוסחה זו מקויימת מכל כתבי היד והדפוסים הראשונים של התלמוד (שונצינו וונציה) וכן אצל ראשונים המצטטים את הפיסקה הזאת מן המשנה או הגמרא. אותה 'הגהה' חוזרת על עצמה שלוש פעמים ברש"י, הראשון הוא הדיבור שציטטנו בסוף עמוד א', הנוסח המקורי היה "שהוא חוק המינין", גם בדיבור הבא שבראש עמוד ב' צריך לומר 'ויחקה את המינין' במקום 'את הצדוקים'. והפעם השלישית היא דיבור המתחיל 'כל עיקר', שם כתוב "דמיחזי כמנהג צדוקים" והנכון: דמיחזי כמינות.

גם הגמרא כשלעצמה מוכיחה זאת, שכן היא מביאה אחר כך שאסור לשחוט בגומא מדין 'ובחוקותיהם לא תלכו', ודין זה ודאי נאמר על גויים ולא על הצדוקים.

המילה 'מינים' היתה בחזקת איסור אצל הצנזור של דפוס באזל, שסבר כי 'מינים' שבתלמוד הוא כינוי לנוצרים, לפיכך החליף אותו דרך קבע בכינויים אחרים, ביניהם הכינוי 'צדוקים'. דבר שהוא כשלעצמו טעות גמורה. שכן לא הרי צדוקים כהרי מינים, וזה פשוט.

שלא יחקה
ואם נגענו במשפט 'שלא יחקה', הרי שיש להעיר כי מכאן אפשר ללמוד שמשמעות המילה חיקוי בשפתינו היום - ל'עשות אחר מישהו' [נָאך מַאכְ'ן באידיש] אינה המשמעות המקורית של המילה. הרי אנו רואים שפירוש המשפט "שלא יחקה את המינין" הוא כדברי רש"י: שלא יחזיק ידיהם בחוקותיהם, יחקה לשון חוק. הרי ש'לחקות' לפי רש"י פירושו: לתמוך בחוק, ולא 'קוף אחרי בן אדם'.

אלא שיש לכאורה סמך ללשוננו המדוברת ממה שמצינו בספרא ריש פרשת קדושים על 'קדושים תהיו': "אבא שאול אומר פמליא למלך, ומה עליה להיות? מחקה למלך". נראה לכאורה שמעשי הפמליא צריכים להיות כמעשי המלך. אכן כך פירש ב'דרך הקדש' לרבי וידאל הצרפתי: "ומה עליה להיות? מחקה ומתדמה למלך". והרי זה דומה למימרא אחרת של אבא שאול: (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא דשירה בשלח, ג) זה א-לי ואנוהו - ... אבא שאול אומר הִדָּמֵה לו, מה הוא רחום וחנון - אף אתה רחום וחנון.

אלא שיש להעיר שבפירוש הראב"ד שם מבואר כי גירסתו היתה 'מחכה למלך'. ועוד זאת: בספר יסוד העבודה (דף מו.) מתפרשת הגירסא 'מחקה למלך' בהוראת חקיקה, וזה לשונו שם: "קדושים תהיו - לשון הבדל… ורוצה לומר, תהיו מובדלים מכל האיסורים והתאוות מפני שאתם פמליא של המלך הקב"ה. ובמה? בזה שתהיו מחקים - לשון חקיקה בלב - שתשימו בדעתיכם שזהו קידוש שמו יתברך אשר עבדיו שהם של מלך הקדוש, הם ג"כ מתנהגים בקדושה". ויעויין רש"י עירובין ד. "חיק האמה זה יסוד. חיק על שם שהוא חיקויו ותיקונו של מזבח מלמטה" וחיקוי זה הוא יסוד. וכן כתב ביחזקאל (מג יג): "חיק לשון חיקויו, קביעות. והיא היסוד" וזה כעין פירושו של בעל יסוד העבודה כי לחקוק בלב ענינו הוא שיהיה קבוע ומיוסד בלב.

ספק הוא אפוא אם לשון חיקוי השגור בפינו, יש לו מקור קדום, או שמא הוא חידוש לשוני מאוחר יותר, שמופיע כסדר בעברית של ימי הביניים.