הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

תנאים: "רבי יהודה הנשיא"; "רבי חייא"; "יחיד ורבים הלכה כרבים" - תמיד?

[תנאים: כללי פסיקה]

חולין לו ע"א

"ת"ר: השוחט והתיז דם על הדלעת - רבי אומר: הוכשר, רבי חייא אומר: תולין.
א"ר אושעיא: מאחר שרבי אומר הוכשר, ור' חייא אומר תולין, אנו על מי נסמוך?
באו ונסמוך על דברי רבי שמעון, שהיה רבי שמעון אומר: שחיטה מכשרת ולא דם.
אמר רב פפא: הכל מודים, היכא דאיתיה לדם מתחלה ועד סוף כולי עלמא לא פליגי דמכשיר, כי פליגי - בנתקנח הדם בין סימן לסימן, רבי סבר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והאי דם שחיטה הוא; רבי חייא סבר: אינה לשחיטה אלא בסוף, והאי דם מכה הוא, ומאי תולין? תולין הדבר עד גמר שחיטה, אי איתיה לדם בסוף שחיטה - מכשיר, ואי לא - לא מכשיר. ומאי באו ונסמוך על דברי ר"ש? לר"ש לא מכשיר, לרבי חייא מכשיר! בנתקנח מיהו אשוו להדדי, מר לא מכשיר ומר לא מכשיר, הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.
רב אשי אמר: תולין לעולם משמע, ונתקנח לר' חייא ספוקי מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא בסוף, ומאי תולין? לא אוכלין ולא שורפין. ומאי באו ונסמוך על דברי ר"ש? לר"ש לא מכשיר, לרבי חייא ספיקא! לענין שריפה מיהו שוו להדדי, מר לא שרפיה ומר לא שרפיה, הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים, והכי קאמר: כגון זאת תולין, לא אוכלין ולא שורפין."

 

1.
בברייתא יש מחלוקת בין רבי יהודה הנשיא ורבי חייא

2.
לגבי ר' אושעיא יש לבדוק אם מדובר על "רבי אושעיא" שהיה רבו של רבי יוחנן [לעומת "רב אושעיא" שהיה תלמידו של רבי יוחנן].

3.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקעו:

רבי אושעיא ור' יוחנן הלכה כר' אושעיא דרביה דר' יוחנן הוא. כ"כ מרן בכ"מ בפ"ז מהלכות קרבן פסח הלכה ז' ובפח"י מהלכות שבת הלכה ג' כפי גירסתו שם בגמ' ועיין פ"א מהלכות חגיגה הלכה ד' שתמה על הרמב"ם שפסק כר' יוחנן לגבי ר' אושעיא וכן ראיתי להר"ב ספר יוחסין שכתב דר' אושעיא היה רבו של ר' יוחנן וכ"כ בפשיטות מוהרי"ט בסוף חידושי כתובות ואני בעניותי לא ידענא למה השמיטוהו בעלי הכללים גם לא ראיתי להרי"ף והרא"ש שהזכירו כן בשום מקום כשם שהזכירוהו גבי חזקיה ובר קפרא ור' ינאי שהיו רבותיו דר' יוחנן:

בפשטות, משמע בסוגייתנו, שדברי רבי אושעיא הם חלק מהברייתא, ולכן, בהכרח מדובר ברבי אושעיא שהיה רבו של רבי יוחנן.

4.
אחר כך רב פפא ורב אשי מסבירים את כל המהלך.

5.
מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קצא:
מדוע בתחילת הברייתא רבי אושעיא לא הכריע כרבי על פי הכלל "הלכה כרבי מחברו"?

5.1
ויותר קשה, שהרי הלכה צריכה להיות כ"רבי" נגד תלמידו "רבי חייא".

6.
ומיישבים: הכלל של "הלכה כרבי מחברו", וגם הכלל של "אין הלכה כתלמיד במקום הרב" נקבעו רק בזמן האמוראים, אבל בתקופת התנאים לא היו תקפים כללים אלה. "רבי"; "רבי חייא"; רבי אושעיא נחשבים כתנאים לענין זה.

7.
וראה ב"מתיבתא", שם, הערה לא, שרבי אושעיא בא להחמיר - לפי הסברו של רב אשי בגמרא.

7.1
משמע מהאמור בסעיף 7, שרבי אושעיא "פסק" לחומרא במחלוקת בין "רבי" ורבי חייא.

8.
הסבר נוסף [מובא שם], הכלל "אין הלכה כתלמיד במקום הרב" תקף רק כששניהם נחלקו פנים אל פנים, אבל אם אמרו את דבריהם בנפרד הרי שדינם הוא כמו שני חכמים שאינם רב ותלמיד.

9.
וגם יש גירסא בכתב יד של רש"י שמדובר בחכם אחר - רבי אחייא" - ולא מדובר ברבי חייא שהיה תלמיד-חבר של "רבי".

10.
בסופו של דבר כשמצרפים את דעת רבי שמעון לדעת רבי חייא הם מהווים רוב נגד "רבי", וממילא מתאים לכלל, ש"אין הלכה כרבי מחבריו" [אלא מחברו דווקא].

11.
אמנם הגמרא משתמשת בביטוי כללי יותר "הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים", ללא התייחסות פרטית ל"רבי".

11.1
האם יש הבדל בין הביטוי לעיל ["ואין דבריו של אחד במקום שנים" - מופע יחידאי בש"ס!] לבין הביטוי הנפוץ יותר - "יחיד ורבים הלכה כרבים"?

11.2
הביטוי "יחיד ורבים הלכה כרבים" / "הלכה כרבים" - 0 מופעים במשניות ובברייתות. - 17 מופעים בש"ס. רובם כשנפסקה הלכה כתנא מסויים, ועל כך הדיון אם הלכה כרבים או כיחיד.

מופע יחידאי בש"ס על ויכוח בין תנאים בעניין זה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לז עמוד א:

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת! אמר לו: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו: יחיד ורבים הלכה כרבים.

12.
משמעות הביטוי "שאין דבריו של אחד במקום שנים" אולי מדגישה שדינו של היחיד "בטל".

12.1
הסבר א: דעת היחיד בטלה ומצורפת לדעת הרוב.

12.2
הסבר ב: אין תוקף כלל לדעת היחיד בשום דרך, ונשארת רק דעת הרבים.

13.
הערה חשובה:
מסוגייתנו לומדים כלל שכאשר רבים חולקים על יחיד הרי שהלכה כמותם גם אם נימוקיהם שונים, ואפילו להקל – "מתיבתא", הערה יב.

14.
לגבי העיקרון לעיל שהלכה כרבים גם אם נימוקיהם שונים ראה בהרחבה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קצג, ובהערות נה-ס:
יש אומרים שיש הבדל בין קולא לחומרא.
יש אומרים שיש הבדל בין דין "דאורייתא" לדין "דרבנן".
יש אומרים שיש הבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)