סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

העוצמה שמעבר לעבודת הלב / אלכס טל

חולין מא ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

בדרכים שונות ניסו חכמינו למלא את החלל הגדול שנוצר בחיי הדת עם ביטול עבודת הקרבנות – מול מגמת צמצום הצורך בהם הלכה העבודה והועתקה אל מחוזות הלב


מסכת חולין נטועה עמוק בעולם החול, שממנו שמה גזור. אחרי הכול, מדובר על ה'קישקע' שלנו, ועל הדרכים הנאותות להשביעם. אלא שעל כל צעד ושעל במסכת מצטלבים בדרכיה ענייני הקודש, עד שלעתים יכולים אנו לשכוח את חולהּ של המסכת. בעצם, כבר הכתובים הראשונים העוסקים בתורה באכילת בשר מקשרים זאת:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשה לֵּאמֹר.
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשר צִוָּה ה' לֵאמֹר.
אִיש אִיש מִבֵּית יִשרָאֵל אֲשר יִשחַט שוֹר אוֹ כֶשב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשר יִשחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשכַּן ה' דָּם יֵחָשב לָאִיש הַהוּא דָּם שפָךְ וְנִכְרַת הָאִיש הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.
לְמַעַן אֲשר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשּדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שלָמִים לַה' אוֹתָם (ויקרא יז, א-ה)


כבר למדנו במסכת זו (חולין טז ע"ב) את דעתו של ר' ישמעאל ש'לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה'. וכהסברו של הרמב"ן בפירושו לכתוב:

כי אף על פי שיתיר בשר תאוה כשירחיב השם גבולם מפני שאינם במקום המקדש לא יתיר כן במדבר אפילו חוץ למחנה, לפי שאינם רחוקים מן המזבח כאשר יהיו בארץ שירחיב השם גבולם כי אז יתיר להם בשר תאוה, והוא הנאות בכתוב.

כלומר, מלכתחילה אין מקום כלל לאכילתו של בשר תאווה, וכל היתר אכילת הבשר הוא אגב הקרבת הקרבן. הדברים ידועים ומפורסמים, ומקובל להעלותם על שולחנם של חכמים בהקשרים מודרניים של צמחונות ורחמים על החי ועולמו. אך ניתן להסתכל על כך גם מן הכיוון השני של הקרבנות. אכילת בשר היא דבר סטנדרטי לחלוטין. קשירתו ההדוקה, ולו רק לארבעים שנות נדודים במדבר, להקרבת הקרבנות, מלמדת על חלקם הבלתי נפרד של אלה במארג החיים הנורמלי. עולָה מפסוקים אלו מציאות שבה הקרבה ואכילה שלובות זו בזו.

נכון הוא שתהליך הכיבוש וההתנחלות, ולאחר מאות שנים גם ייסודה של עיר בירה שבמרכזה בית מקדש של קבע, מעלים את תהליך הקרבת הקרבן לפסים פורמליים ומקובעים בהרבה. לא עוד במות או משכן פרוביזורי למחצה, אלא בית מלא הוד והדר שבו עין המקריב מרוחקת מקרבנו כמטחווי קשת. במציאות כזו אין כבר אפשרות לקשור בין אכילת הבשר להקרבתו. בשר התאווה זוכה למקום משלו ולמסכת משלו. אלא שזו, על אף שחולין שמה, נטועה עמוק בסדר קודשים, ואת זאת כאמור ניתן להרגיש לעתים מזומנות בלימודה.
 

קרבן של יומיום

שבת חזון היא השבת, ולפנינו שלושה ימים המהווים את שיאם של ימי בין המצרים. לפני שנה הועלה מעל דפים אלו פולמוס שעניינו הרלוונטיות של אבל החורבן בעידן של גאולה. עם השנים שאלות אלו הפכו שחוקות למדי, ולא להוסיף על כך באנו. יש מקום לנתח את המניעים הפסיכולוגיים והחברתיים ואפילו הפוליטיים של הטוענים לשינוי נוסח התפילה ומתכונת הצומות וזעקתם - ומתנגדיהם. גם בזה לא נעסוק. אך אלה כמות אלה מודים שלהקרבת קרבנות בבית בחירתנו (עדיין) לא הגענו. עם תחילתו של העשור השני של המאה ה-21 רובנו כלל לא חשים בכך. יש הרואים זאת באור חיובי ויש המבכים, אך את המציאות קשה להכחיש; על ספו של עולם פוסט-מודרני, הקרבת קרבנות לבורא עולם נראית אנכרוניסטית יותר מתמיד.

לא כך היו פני הדברים עם חורבנו של הבית. נכון הוא שחלק ניכר מהעם שישב בארץ התגורר במרחק ניכר ממקום המקדש, ויש להניח שלא ביקר בו יותר ממספר פעמים מועטות במשך חייו, אך עדיין אפשרות עבודת ה' דרך הקרבנות ריחפה מעל עבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד בכל אתר ואתר. חורבנו של הבית הכה מכה אנושה בדפוסי התנהגות אלו וכמובן שהייתה לכך השפעה עצומה. חכמי אותו דור התמודדו עם השפעות אלו, וניסו ליצור אפיקים חדשים שיחליפו את דרכי עבודת ה' מקדמת דנא. וכאן אנו מגיעים למסכתנו, שאגב לימודה נחשפת לעינינו התמודדות מסוג זה. וכך שונים אנו בשלהי הפרק השני (מ"י):

השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה – שחיטתו פסולה ורבי שמעון מכשיר... השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה – שחיטתו כשרה.
זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו אסור, ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר.


העיקרון המסיים את הפרק ברור; אם ניתן להקדיש את הבהמה או העוף, הרי ששחיטתם מחוץ למקדש פוסלת אותם. אם ההקדשה אינה אפשרית, כיוון שמדובר בסוג קרבן שאינו נידר ונידב, הרי שזהו בשר תאווה רגיל, שמאז ימי המדבר ניתן לשוחטו בחוץ והשחיטה כשרה. אך מדוע מקומו של אשם תלוי הוא ברשימת הנידרים? הרי קרבן זה כמוהו כחטאת הבאה חובה, אלא שהוא בא על הספק.

ואכן כך שואל התלמוד, ומתרץ (חולין מא ע"ב):

אשם תלוי בר נידר ונידב הוא (ניתן לידור אותו או לנדבו)?
אמר ר' יוחנן: הא מני (משנה זו מן) רבי אלעזר היא, דאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום.


מדוע שאדם יתנדב קרבן כל יום על חטא שלא ברור לו כלל אם חטא בו? השאלה טובה – אך אנו יכולים להקשותה אף על עצמנו. מדוע אנו מבקשים סליחה על חטאים שלוש פעמים כל יום בברכה השישית בתפילת העמידה? האם חזקה על כולנו שבין תפילה לתפילה חוטאים אנו? נכון, הקְרבה יומית של קרבן קשה יותר, ואף יקרה מאוד, אך המשנה במסכת כריתות (ו, ג) מספרת לנו על מנהג כזה:

רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה והיא נקראת אשם חסידים.
אמרו עליו על בבא בן בוטי שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: 'המעון הזה! אילו היו מניחים לי הייתי מביא, אלא אומרים לי המתן עד שתכנס לספק'.
וחכמים אומרים אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.


י"ד גילת המנוח, בספרו על משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס, משער שההלכה הקדומה אכן אפשרה התנדבות של קרבן אשם, אלא שבניגוד למנהגו של בבא בן בוטי, הצריכה ספק כלשהו. הגבלת הקרבן לספקות על חטאים שזדונם כרת ושגגתם חטאת היא לדעתו שלב מאוחר בהלכות הקרבנות, כפי שעולה ממשנת כריתות א, ב, המביאה את ההלכה בשמו של ר' מאיר, תלמידו של ר' עקיבא. אם כך הוא, הרי שהגבלה זו אינה הלכה למעשה, שכן אין כבר בית מקדש להקריב בו קרבנות.

צמצום אמוראי נוסף מובא בסוגיית כריתות יז ע"ב בשמו של ר' חייא בר רב, המחייב אשם תלוי רק במקרה שלפני האדם היו מונחות שתי חתיכות, אחת של שומן (המותר) ואחת של חלב (האסור בכרת) והוא אכל אחת מהן ואינו יודע איזו. מנגד, במקרה של אכילת חתיכה אחת שלא ידוע מהי אין להביא אשם תלוי. לא ניכנס כאן למושגי הרוב והחזקה, אך ההבדל בין שני המקרים ברור; בראשון יש 50% סיכויים שהאדם אכל חלב (איסור 'קבוע'). לעומת זאת, בשני ייתכן שכלל אין ספק איסור.

ניתן לזהות אם כן צמצום של תחולתה של חובת אשם תלוי וקירוב הדרגתי שלה לזו של קרבן החטאת. לא עוד תרופה שניתן ללקחה בכל מקרה על כל צרה שלא באה, אלא קרבן הבא רק במקרה של ספק 'ברור'. גילת טוען, וכאן חידושו, שמגמת צמצום זו נובעת מהתמודדות הדור שלאחר החורבן עם החלל שנוצר בעקבות חורבן הבית. כיוון שאין מקום להקרבת הקרבנות, מנסים חכמים באופן תיאורטי לצמצם את הצורך בהם למפרע. ר' אליעזר בן הורקנוס שייך לדור זה, אך הוא מייצג את ההלכה הקדומה, זו שלפני טראומת החורבן.
 

תחליפי הקרבן

כמובן, הדרך האפקטיבית יותר להתמודד עם חיסרון היא למלאו, והדרך שנבחרה לכך על ידי רבן גמליאל דיבנה וחבריו הייתה מיסודן של תפילות הקבע. בפרק הרביעי במסכת ברכות ניתן לראות עקבות רבים לאתגרים שבפעולות אלו וכן להתנגדויות חכמים לחלקן. אחת מאלה היא ערעור על עצם האפשרות להתפלל שלוש פעמים ביום, כל יום, שהרי לא ייתכן שבן אנוש יצליח לכוון את תפילותיו בצורה עקבית כך שלא יצאו מפיו כ'צפצוף הזרזיר'. וכך שונה משנת ברכות ד, ג-ד:

רבן גמליאל אומר: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה.
רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה.
ר' עקיבא אומר: אם שגורה תפלתו בפיו יתפלל שמונה עשרה ואם לאו מעין י"ח.
רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים.


לדעת ר' אליעזר, תפילת קבע לא יכולה להיות 'תחנונים', וסביר שלפנינו עדות להתנגדותו למיסוד תפילות הקבע על ידי ההנהגה הצעירה של התנאים בראשות רבן גמליאל. אך זהו אותו ר' אליעזר שהתיר הבאת קרבן אשם תלוי כל יום! מה ההבדל בין הבאת קרבן הסליחה לבקשתה בפה בתפילת העמידה?

התשובה ברורה, והיא נושאת בחובה את ייחודה של עבודת הקרבן. תפילה היא עבודה שבלב, ואילו הבאת קרבנות היא עבודה פיסית ממשית. כמו ש'דתי בלב' הוא מושג בעייתי כך גם העבודה שבלב; אין לה לדת אלא ד' אמותיה של הלכה, ולא בכדי. כדי ליצור מציאות יש לבצע פעולות, ואלה משפיעות על העולם ומסוגלות לשנותו. קשה מאוד לעשות זאת דרך דיבורים.

עבודת הקרבנות מציעה דרך מעשית לבקשת הסליחה. היא מעלה על המוקד יצור חי המחליף את האדם עצמו. ניתן להזדהות עם דרך זו או לתעבה, אך כבר אברהם אבינו עשה זאת לאחר עקדת בנו. עבודה זו אינה דורשת מחשבה, למעט זו הפשוטה ביותר, ולכן חסידים יכולים להשתמש בה על בסיס יומי. לעומת זאת, תפילת הקבע, ובקשת הסליחה שבתוכה, קלות מדי ומאפשרות לכל הרוצה בכך לעשותן בלי להתכוון לכך. רבן גמליאל לקח זאת צעד אחד נוסף, והעביר את התפילה לעולם החיובים. אין פלא אם כן שר' אליעזר השמרן התנגד לכך.

נחזור לראשונות. מרוחקים אנו אלפי שנים מאותו אסון נורא שהחריב את בית מקדשנו, שנים שבמהלכן הִפנים העם בצורה מוחלטת את דרכי עבודת ה' החדשות. אך בימים אלה של אבל על שריפת ההיכל וניתוץ המזבח, ננסה אנו לחוש מחדש את חסרונה של האבדה. על כך ולשם כך נכתבו בדמע שורות אלו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר