הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

עונשו של יחזקאל

חולין לז ע"ב

 
במסגרת הדיון על היתר אכילת בהמה מסוכנת (בהמה אשר קרובה למות, אך לא בעקבות מום שהופך אותה לטריפה), מביאה הגמרא את דבריו של הנביא יחזקאל שמעיד על עצמו שמעולם לא אכל בשר בהמה כזו. הוא, כמובן, אינו משתבח בכך שהוא אינו אוכל איסורים, אלא שהוא הקפיד על עצמו מעבר למה שעושה כל יהודי:
 

1. תלמוד בבלי חולין לז, ב

"וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אֱ-לוֹקִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל". "הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה" - שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. "וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי" - שלא אכלתי בשר 'כוֹס כוֹס' מעולם. "וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל" - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום רבי נתן אמרו: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה.
רש"י:
הנה נפשי לא מטומאה - יחזקאל קאמר ליה להקב"ה לפי שהיה אומר לו קח לך חטים ושעורים וגו' ועוגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צואת האדם תעוגינה לעיניהם.
כוס כוס - שחוט שחוט שלא תמות לפי שמסוכנת היא נבלה ממש ליכא למימר דא"כ מאי רבותיה.
שהורה בה חכם - שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו.
מתנותיה - הזרוע והלחיים והקבה ואע"פ שהוא היה כהן ובלא הרמה יכול לאוכלה.

מדוע צריך היה יחזקאל להצהיר על דרכיו בפני הקב"ה? התשובה היא שזה היה במסגרת בקשת הנחה שהוא ביקש אחרי שהקב"ה אמר לו לעשות מספר דברים קשים מאוד. ומכיון שאנו נמצאים בימים שבהם אנו מבכים על החורבן, ובהשפעת ימי העיון בתנ"ך שמתקיימים בימים אלו במכללת הרצוג, ברצוני לעסוק בעניין זה:
 

2. יחזקאל ד, א – ה, ד

וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ לְבֵנָה וְנַתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר אֶת יְרוּשָׁלִָם: וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב: וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל:
וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָם: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ: וְאֶל מְצוֹר יְרוּשָׁלִַם תָּכִין פָּנֶיךָ וּזְרֹעֲךָ חֲשׂוּפָה וְנִבֵּאתָ עָלֶיהָ: וְהִנֵּה נָתַתִּי עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וְלֹא תֵהָפֵךְ מִצִּדְּךָ אֶל צִדֶּךָ עַד כַּלּוֹתְךָ יְמֵי מְצוּרֶךָ:
וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכֲלֶנּוּ: וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכֲלֶנּוּ בְּמִשְׁקוֹל עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם מֵעֵת עַד עֵת תֹּאכֲלֶנּוּ: וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין מֵעֵת עַד עֵת תִּשְׁתֶּה: וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכֲלֶנָּה וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם:
וַיֹּאמֶר ה' כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם: וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אֱ-לוֹקִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל:
וַיֹּאמֶר אֵלַי רְאֵה נָתַתִּי לְךָ אֶת צְפִיעֵי הַבָּקָר תַּחַת גֶּלְלֵי הָאָדָם וְעָשִׂיתָ אֶת לַחְמְךָ עֲלֵיהֶם:
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ: לְמַעַן יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם וְנָשַׁמּוּ אִישׁ וְאָחִיו וְנָמַקּוּ בַּעֲוֹנָם:
וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה תַּעַר הַגַּלָּבִים תִּקָּחֶנָּה לָּךְ וְהַעֲבַרְתָּ עַל רֹאשְׁךָ וְעַל זְקָנֶךָ וְלָקַחְתָּ לְךָ מֹאזְנֵי מִשְׁקָל וְחִלַּקְתָּם: שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר וְלָקַחְתָּ אֶת הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם: וְלָקַחְתָּ מִשָּׁם מְעַט בְּמִסְפָּר וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ: וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.

הקב"ה אומר ליחזקאל לעשות מספר דברים:
א. לקחת לְבֵנָה ולחקוק עליה את השם ירושלים, ולבנות מסביבה מצור, כדי להמחיש לעם ישראל שירושלים תהיה במצור.
ב. לקחת מחבת של ברזל ולשים בינו לבין הפסל הזה, כדי להמחיש לעם ישראל שתהיה מחיצה של ברזל שמפרידה בין הקב"ה לישראל.
ג. לשכב על צדו השמאלי 390 יום, ואח"כ על צדו הימני עוד 40 יום, וכל הזמן הזה להסתכל על אותה עיר נצורה שהוא בנה. הקצבת האוכל והשתיה לאותם ימים היא מזערית ביותר: עשרים שקל ליום לחם (פחות מ 200 גרם) וששית הין (1.2 ליטר).
ד. הלחם שאותו הוא יאכל באותם ימים יהיה עשוי מכל סוגי הקמחים (כפי שעושים כשנמצאים במצור ואין מספיק קמח), וייאפה ע"ג גללים של אדם, כדי להמחיש את העוני שיהיה בזמן המצור.
ה. לגזוז את כל שיער ראשו וזקנו, לחלק זאת לשלושה חלקים: חלק אחד לשרוף, חלק אחד לחתוך בחרב וחלק שלישי לפזר ברוח, ולקחת מעט מאותו חלק אליו, וגם ממנו לשרוף קצת – כדי להמחיש מה יקרה לבני ישראל בעת החורבן.

מכל הדברים האלה, הדבר שהכי מפריע ליחזקאל הוא העובדה שאת הלחם הוא צריך לאפות על גבי גללים של אדם, ולכן הוא פונה אל הקב"ה ומקבל הנחה: במקום לאפות אותו על גללי אדם הוא יאפה אותו ע"ג גללי בקר...
מה היא המטרה של כל העניין הזה? – אין ספק שזהו מעשה חריג מאוד שיעורר הרבה תשומת לב מהציבור, וזה בדיוק מה שהקב"ה רוצה.

אנקדוטה מעניינת: כאשר נוסד באודיסה תיאטרון יהודי, בשנת 1920, כתב חיים נחמן ביאליק שההמחזה והתיאטרון אינם זרים לישראל. להיפך: הנביאים השתמשו בכלים הללו באופן תדיר. הוא משתמש בפרק שלנו כדוגמא לכך. אלא שביאליק מדגיש שהתיאטרון שלנו לא נועד לכלות את הזמן אלא לחנך, והוא אכן מקוה שהתיאטרון שמתחיל לקרום עור וגידים ילך בדרכם של הנביאים:
 

3. חיים נחמן ביאליק, עם ייסוד חברת 'חזיון', כסלו תר"פ, אודיסה

האמנות שלנו לא תהא רק משעשעת את העם, אלא גם מחנכת אותו.
ומאמין אני עוד, כי העם העברי, בכל היותו בימי גלותו הרבים נעתק ומרוחק מן המקורות הנאמנים של היצירה התיאטרונית – לא יבש כחו בכל זאת מיצור חדשות וגדולות גם במקצוע זה.
אדרבה! דוקא משום שלא בזבז עוד את כל כחו במקצוע זה, לפיכך השתמר הכח בעצם תומו, ובעת שתגיע שעת שובע, ולאֵות ליתר העמים – כחו הוא יהיה עוד חדש ורענן עמו להביא ברכה חדשה לעולם.
טעות היא בידי אלה החושבים כי אמנות התיאטרון נטע זר הוא לעמנו ושרש אין לה ברוחו. האמנים הגדולים שהעמדנו גם במקצוע זה, כמו ביתר מקצועות האמנות, אף היא הכחשה מספקת להחלטה האמורה. ואולם אפילו בחזיונות הנביאים, אלה שמעשים ועלילות סמליים קשורים בהם – כמה שיראה הדבר בעיני רבים כמוזר – כבר יש למצוא את גרעיני התיאטרון. די לזכור חזיונות מספר מן האמור בספרי ישעיה, ירמיה וביחוד יחזקאל (פרק ד', למשל) – כדי לעמוד על האמת. אתה מוצא שם מכל היסודות העיקריים שבתיאטרון: גם קשרי מעשים ותנועות, גם דבור ודיקלמציה וגם דיקורציה מתאמת, כלם כרוכים יחד ונתונים לפני העם ולעיניו במסגרת אחת בתור סצינה שלמה. המכֻוֶנת להשפיע על העין ועל האזן כאחת.
מובן מאליו, שאין לערבב אמנים בנביאים ודברי מחזה בדברי חזון ומשא. גם התפקידים שונים וגם מקורות היניקה אחרים. ואולם האמצעים, אף אם אלה משתמשים בהם למטרות אסתיטיות ואלה – למוסריות ומדיניות, – צד שוה יש בהם, ומכאן עד התיאטרון אין המרחק רב כל כך...
ומי יודע, אולי באמת נצליח להביא לעולם תיאטרון בן טפוס חדש, שתפקידו יהא לא רק לשעשע את חושי העם אלא גם להצהיל ולאַצַל את רוחו; לא רק להמית זמנו, אלא גם להחיות לבו; לא רק להפחיז יצרו, אלא אדרבה – לשככו ולבלמו.

מכל הדברים שאותם עושה יחזקאל, הדבר הכי פחות מובן (ונראה הכי קשה לקיום) הוא השכיבה במשך 430 יום ללא תנועה. מה היא מטרת שכיבה זו? הקב"ה אומר לו שמתוך הימים האלה 390 ימים הם כנגד חטאי ישראל, ואילו 40 יום הם כנגד חטאי יהודה. 'ישראל' לכאורה הכוונה לעשרת השבטים שכבר גלו שנים רבות לפני שנולד יחזקאל. זה גם מסביר מדוע הוא שוכב על צד שמאל כשהוא רומז אליהם: מכיוון שהאוריינטציה (מלשון אוריינט – מזרח) במקרא תמיד מכוונת למזרח, הרי שהצד הימני הוא הדרום והצד השמאלי הוא הצפון. ממלכת ישראל שכנה בצפון ארץ ישראל, ולכן הוא שוכב על הצד השמאלי כשהוא מכוין אליהם, ואילו ממלכת יהודה שכנה מדרום, ולכן הוא שוכב על הצד הימני כשהוא מכוין אליהם.

ואולם, איך הגיעו לחשבון של 390 שנים חטאים של ממלכת ישראל? הרי כל זמן קיומה של הממלכה הזו – מרגע שהומלך ירבעם בן נבט ועד שהגלה אותם סנחריב – היתה סך הכל 241 שנים! מסביר רש"י שיש לצרף לשנים הללו גם את ימי השופטים – כאשר בין שופט לשופט היו ישראל משועבדים לעמים שמסביב מכיון שהם לא נהגו כשורה. ואולם, עדיין חסרים ארבעים שנה למניין, ומסביר רש"י שהיו אלו הימים שבין ימי השופטים לחורבן שילה – למרות שלכך אין שום מקור במקרא:
 

4. רש"י יחזקאל פרק ד פסוק ה

שלש מאות ותשעים יום - שנינו בסדר עולם מלמד שחטאו ישראל שלש מאות ותשעים שנה משנכנסו לארץ עד שגלו ממנו עשרת השבטים ואתה מוצא מהם מפורשים מאתים וארבעים ושלש משמלך ירבעם עד שגלה הושע בן אלה ובימי שפוט השופטים קי"א שנים (243+111=354) והשאר (46) סתומים. אלו הש"ץ (390) שנים שמצאתי בתשובות רבי יוסף ריש מתיבתא שחטאו י' שבטים מימות יהושע עד שהגלה סנחרב משומרון. חשוב בימי השופטים ח' שנים ביד כושן י"ח ביד עגלון כ' ביד סיסרא ז' ביד מדין י"ח ביד בני עמון מ' ביד פלשתים הרי קי"א. מן מיכה עד שנשבה הארון בימי עלי מ' הרי קנ"א. חשוב לירבעם בן נבט כ"ב, נדב בנו ב', בעשא כ"ד, אלה בנו ב', עמרי י"ב, אחאב כ"ב, אחזיהו בנו ב', ויהורם אחיו י"ב, ויהוא כ"ח, יהואחז י"ו (1), יהואש בנו י"ו, וירבעם בנו מ"א, הרי ש"ן שנה. ומנחם בן גדי י', פקחיהו בנו ב', ופקח בן רמליהו כ', והושע בן אלה ט' שנים, הרי שצ"א ושנה. אחרונה להושע אינה מן המנין לפי שבשנת ט' להושע נלכדה שומרון ולא היה חשבון המלכות להושע אלא ח' שנים הרי ש"צ שנים.

לשם המחשת הדברים הבאתי את הדברים בטבלה:



ואולם, הרד"ק אינו מקבל את הפירוש הזה, והוא סובר שהשנים החסרות (בחשבון שלו מדובר בשלושים ושמונה שנים) נמצאות בימי השופטים שמשון ושמגר בן ענת – שלא הושיעו את ישראל באופן מוחלט כי גם בחייהם חטאו ישראל, אך גם הוא מוסיף בסופו של דבר מספר שנים בין שמשון לעלי:
 

5. רד"ק (ר' דוד קמחי, המאה ה-12, פרובנס) יחזקאל פרק ד פסוק ה

ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום - רוצה לומר שנתן לו ימים במספר כנגד השנים שחטאו יום לשנה יום לשנה ושני עונם היו שלש מאות ותשעים שנה ורובם מצאנו בפירוש כי בימי השעבוד אשר בין שופט לשופט שהיו עושים הרע בעיני ה' היו משועבדים לגוים מיהושע ועד שמשון תמצא בחשבון קי"א שנים ובימי מלכי ישראל שעשו הרע בעיני ה' והיו בשיעבוד מלכי העכו"ם תמצא בחשבון מירבעם עד הושע מאתים וארבעים ואחת (2) שנה הרי שלש מאות וחמשים ושתים חסרו שלשים ושמנה הוסף בהם עשרים של שמשון שהיו מושלים בהם פלשתים לפי שהיו עושים את הרע בעיני ה' כמו שכתוב "הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים" אף על פי שהושיעם שמשון לא היתה תשועה שלמה לפי שלא היה לבם שלם עם ה' חסרו עדין שמונה עשרה שנה אלו שמנה עשרה שנה היו בין ימי שמגר שלא נתפרשו שלא היתה תשועתו אלא מעוטה וכן כתיב "בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות" ובין ימים שבין שמשון לעלי שנאמר "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" ואז נעשה פסלו של מיכה כמו שפירשנו במקומו.

בכך הסברנו את 390 השנים שבהם חטאו ישראל. ומה הם ארבעים השנים שבהם חטאו יהודה? הרי בין גלות עשרת השבטים לחורבן הבית עברו כמאה שנים! ובכן, כמובן שימי מלכותם של חזקיהו (29 שנה) ויאשיהו (31 שנה) אינם נחשבים לחטאי יהודה, כי הם היו מלכים צדיקים. מנשה, לעומת זאת, שמלך 55 שנה, התחיל כמלך רשע, אבל בדברי הימים (דהי"ב לג, יב) כתוב שבסוף ימיו הוא חזר בתשובה, ולכן אפשר להחשיב רק חלק מימי מלכותו כחטאים של יהודה. אמנם לא כתוב מתי בדיוק חזר בו מנשה, אך רש"י מדייק מהפסוקים שמשווים בין מנשה לאחאב – שהוא הרשיע כמספר ימי מלכות אחאב, וכך הגיע רש"י לארבעים שנים של חטאי יהודה:
 

6. רש"י יחזקאל פרק ד פסוק ו

עון בית יהודה ארבעים יום - מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים מ' שנה כ"ב של מנשה שכתוב בו "ככל אשר עשה אחאב" (מלכים ב כא), ואחאב מלך עשרים ושתים, ושתים דאמון, וי"א דיהויקים, ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לצדקיהו הרי ארבעים סך כולם ארבע מאות ושלשים.

רד"ק, לעומת זאת, סובר שכל ארבעים השנים היו מתוך ימיו של מנשה, ואילו את החטאים של המלכים הבאים אחריו לא מנו, כי אילולא מנשה הם היו נסלחים:
 

7. רד"ק (ר' דוד קמחי, המאה ה-12, פרובנס) יחזקאל פרק ד פסוק ו

ולפי דעתי כי הארבעים שנה נחשבים כולם למנשה, כי בעונותיו חרבה הארץ. כי לולי כובד עונותיו היה הא-ל סולח לעונות הבאים אחריו. ולצדקיהו וליהויקים תלה בחטאות מנשה כמו שאמר ביהויקים (מל"ב כד, ג) "אך על פי ה' היתה ביהודה להסיר מעל פניו בחטאות מנשה" ולא אבה ה' לסלוח, וכן אמר בצדקיהו (ירמיהו נב, ג) "כי על אף ה' היתה בירושלם וביהודה עד השליכו אותם מעל פניו" וארבעים שנה היה מנשה ברשעתו והיה בתשובה חמש עשרה שנה.

המלבי"ם, לעומתם, אינו סבור שמדובר פה בארבעים שנים נוספות אלא באותם ארבעים שנים שהיו חסרים לנו בחשבון 390 השנים של ממלכת ישראל: השנים הללו נספרים פעמיים: פעם אחת כחטא של כל עם ישראל, ופעם שניה כחטא ספציפי של ממלכת יהודה, מכיון שירמיהו היה בתוכם והזהיר אותם מפני הצפוי להם, ואם הם היו שומעים לו הם היו יכולים למנוע את החורבן, אך הם לא עשו כן, ולכן יחזקאל צריך לכפר על החטא הזה באופן ספציפי:
 

8. מלבי"ם (ר' מאיר לייבוש וייזר, המאה ה-18, פולין), יחזקאל ד, ה-ו

ולפי חשבון הרב יצחק אברבנאל במלכים היה מימות ירבעם שהתחילו עשרת השבטים לחטא עד חורבן הבית שלוש מאות ותשעים שנה כמבואר מחשבון שנות מלכי יהודה לפי שטתו, ולכן צוהו לשכוב שלוש מאות ותשעים יום... אח"כ יסבול עון יהודה ארבעים יום, וזהו נגד ארבעים שנה שהיה מעת התחיל ירמיה לנבאות על החורבן בשלש עשרה שנה ליאשיה עד החורבן, שמאז החליט הגזרה שיוחרב הבית, וירמיה התרה בם יום יום כל משך זמן הזה, ומאז גלה ה' ימינו שהיא ההשגחה שהשגיח עליהם לשלוח להם נביאיו יום יום, והגם שאותם ארבעים שנה היה בכלל שלוש מאות ותשעים שנה הקודמים, הנה בחטאים הקודמים היו משותפים כל ישראל וגם עשרת השבטים והגולים מא"י, אבל בחטא זה שלא שמעו אל ירמיה הנביא המנבא להם על החורבן היה רק בית יהודה לבדם.

האם אכן עשה יחזקאל את הדברים האלה באמת? פרופסור פליקס טוען שאפשר אכן להתקיים באופן כזה, אם כי בדוחק רב:
 

9. טבע וארץ בתנ"ך, (פרופסור יהודה פליקס, המאה ה-20, ישראל) עמוד 217

לגבי שתיה, מדובר על מנה של שישית ההין ביממה, לפי חישובנו: 650 גרם מים. כמות זו של מים היא מצומצמת מאוד, במיוחד באקלימה החם של בבל, אך בחוסר מעש יש בה כדי קיום, ואכן יחזקאל שכב על צידו במטתו משך כל אותם הימים. קטנה בהרבה היתה מנת הלחם היומית שאכל הנביא... הרי שיחזקאל קיבל במשך יותר משנה, פחות מאלף קלוריות ליום... מאידך גיסא, מסתבר כי כל זה לא מנע מן הנביא סבל הכרוך בהרגשת רעב וצמא. השכיבה על צד אחד, במשך שלוש מאות ותשעים יום, אף היא היתה כרוכה בסבל. אכן הנביא הזדהה בגופו ובנפשו עם ירושלים הנתונה במצור ברעב ובצמא

ואולם, בעניין זה מצאנו מחלוקת מעניינת מאוד בין פרשני המקרא: האם הדברים שעשה יחזקאל – כמו גם המעשים המוזרים שעשו נביאים אחרים – אכן נעשו בפועל, או שהיו אלו חזיונות של הנביאים שלא באו לידי ביטוי מעשי?

מחלוקת זו הובאה בשיא חריפותה בתחילת ספר הושע, שם אומר הקב"ה להושע לקחת אשת זנונים ולגרש אותה אחרי שהיא ילדה לו שני בנים ובת. האם אכן עשה הנביא דבר זה? בתרגום יונתן בן עוזיאל מובא שזה רק משל ולא היה באמת:
 

10. תרגום יונתן בן עוזיאל, הושע פרק א פסוקים א-ט

לחץ כאן

לפי דברי תרגום יונתן, הושע מעולם לא נשא אשה, וכל העניין הוא רק משל. גם הראב"ע שולל מכל וכל את האפשרות שהושע באמת לקח אשת זנונים:
 

11. ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא, המאה -12, ספרד) הושע פרק א פסוק א

נאם אברהם המחבר חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים... והנכון בעיני כי זה הנביא היה רואה במראות נבואה בחלום הלילה שה' אמר לו לך קח לך אשת זנונים והלך ולקח אשה ידועה והרתה וילדה כל זה במראות הנבואה כאשר פירש אם יהיה נביאכם לבד ממשה לבדו ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו ואל תתמה איך יראה בחלום וילך ויקח והנה בחלום אדם בלא נבואה ותאכלנה הפרות וככה על ישעיהו הנביא כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף זה היה במראה הנבואה כי למה ילך הנביא ערום בעבור כוש ומצרים וככה קח לך לבנה גם שכב על צדך השמאלי גם ואתה קח לך חטין גם דבר הזקן והעד על כל זה שאמר יחזקאל בתחילת ספרו "ואראה מראות א-לוקים" ואומר "במראות א-לוקים הביאני אל ארץ ישראל". ואל תתמה בעבור שלא הזכיר בתחילת הנבואה מראות כי הנה כתב דבר ה' אשר היה אל זכריהו ושם כתב אחריו ראיתי הלילה ואשא עיני ואראה, והנה כתב באברהם במחזה וכן היתה כל נבואתו והנה אמר לו בדרך הנבואה למה אשת זנונים כי זנה תזנה הארץ.

הראב"ע הולך בכך בדרכו של הרמב"ם, אשר כתב גם הוא שכל המעשים הללו שעשו הנביאים לא נעשו באמת, אלא נראו בחזיונותיהם, שהרי בתחילת כל ספר מספרי הנביאים הם מדגישים שכל מה שהם כותבים בספריהם הוא חזיונות שהם ראו, ואין צורך לומר זאת שוב בכל חזיון מחדש. הרי ברור שכשיחזקאל מספר שהוא נלקח בציצית ראשו וראה את ירושלים הדברים לא התרחשו בפועל, וכך יש להבין גם את שאר הדברים שהוא עשה:
 

12. מורה הנבוכים (ר' משה בן מימון, המאה ה-12, ספרד) חלק שני פרק מו

כי כמו שיראה אדם בחלום, שכבר הלך לארץ פלונית, ונשא שם אשה, ועמד זמן, ונולד לו בן, וקראו פלוני, והיה מענינו מה שהיה, כן משלי הנבואה האלו אשר יראו או יעשה במראה הנבואה במה שיורה המשל ההוא... שאחר שנודע שהכל היה במראה הנבואה, לא הוצרך להשיב בזכור כל חלק וחלק מן המשל שהיה במראה הנבואה, כמו שיאמר הנביא ויאמר ה' אלי ולא יצטרך לבאר שהיה בחלום. ויחשבו ההמון שהפעולות ההם והנסיעות והשאלות והמענים הכל היה בענין השגת החושים לא במראה הנבואה, ואני אזכור לך מזה מה שלא יספק אדם בו, ואחבר אליו קצת מה שהוא ממינו, מן הקצת ההוא יתבאר לך מה שלא זכרתיו, וממה שהוא מבואר ולא יספק אדם בו, מאמר יחזקאל, אני יושב בביתי וזקני יהודה יושבים לפני וגו' ותשא אותי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אותי ירושלימה במראות א-לוקים, כן אמרו ואקום ואצא אל הבקעה אמנם היה במראות...
וכן אמרו "והעברת על ראשך ועל זקנך" כל זה במראה הנבואה, ראה שהוא עשה הפעולות ההם אשר צווה לעשותם, וחלילה לה' מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים, ויצום לעשות מעשה השוטים, ויצום לעשות מעשה השגעון, מחובר אל המצוה במרי, שהוא היה כהן וחייב שני לאוין על כל פאת זקן ופאת ראש, ואמנם היה זה כלו במראה הנבואה, כן באמרו כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף, אמנם זה היה במראות א-לוקים...
וכן אמרו להושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, והענין ההוא כלו מלידת הבנים וקרותם פלוני ופלוני הכל במראה הנבואה.

אבל האברבנאל חולק על כך בתקיפות וטוען שאסור לאמרם, כי הם מערערים את כל דברי הנביאים, כי לא ברור מתי אפשר לומר שמדובר בחזיון ומתי זה באמת היה:
 

13. האברבנאל (הרב דון יצחק אברבנאל, המאה ה-15, פורטוגל) הושע פרק א

שיש לתמוה מאוד מהחכמים המחברים האלה איך נתנו גזירה כוללת כזאת בסיפורי הנביאים, ואם יש לנו פתח פתוח להכחיש פשוטי הסיפורים ולומר זה היה במראה נבואה מפועל הדמיון וזה היה בפועל, איש ככל הישר בעיניו...
כי הנה הסימנים והאותות האלה היה ממנהג הנביאים לעשותם תמיד בפועל כדי שיראו בני אדם ויתפעלו מהם אם נכחישם כולם או נבאר לנו כרצוננו זה אמת וזה שקר או נאמר נאמין במה שאין בו זרות וקושי ולא נקבל מה שיש בו מהזרות, ומי נתן בידינו הבחירה הזאת אם אין שם אות או מופת יורה עליו הכתוב? ועוד, אם הדברים האלה לא היו נעשים בפועל כי אם בחלום או במראה הנבואה, מה האות והמופת אשר היה עושה בזה לעם, ולמה יתפעלו מדברי הנביאים וסיפורי חלומותיהם, ואיך לא ישיבו אלה השומעים 'החלומות שוא ידברו', גם אני חלמתי, ואין חלום בלא דברים בטלים. ואיך יאמר על זה ישעיהו הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל...
אין ראוי להכחיש הכתוב לא כדרך יונתן שממשל משלים הוא, שהוא הדרך היותר מתיישב בכתובים, ולא כדרך הראב"ע והרב המורה כי הוא באמת זימה ועוון פלילי להכחיש פשוטי הכתובים, ואם כה נעשה להם פשה יתפשה הצרעת בכתובים כולם לגלות בהם פירושים מכחישים אמיתתם.
ואין למפרשים האלה טענה באמרם שהיה מזלזל הקדוש ברוך הוא בכבוד הנביא בצוותו שיקח אשת זנונים וילדי זנונים, כי הנה הנביאים לא נכחדו מה' יתברך מפאת עצמם להעלותם במעלות לכבוד ולתפארת כמלכים, אבל היו שלוחי הא-ל ליישר את עמו, ולכן היה מצוה אותם לעשות מה שיצטרך לתקונם ולא יחוש ה' לעניין הנביא כי אם למה שיצטרך להיישרת עמו...

בפירוש 'דעת מקרא' טוען המהדיר (הרב יחיאל צבי מושקוביץ) כפי שטענו הרמב"ם, הראב"ע ותרגום יונתן, שיחזקאל לא עשה את הדברים בפועל. מלבד הראיות שאותם הביא הרמב"ם, מוסיף המהדיר ראיה ניצחת נוספת: הרי הנבואה שנאמרה ליחזקאל לשכב במשך 430 ימים נאמרה לו בחודש תמוז, שהרי הכותרת של ספר יחזקאל מתחילה בתאריך ה' בתמוז:
 

14. יחזקאל א, א-ג

וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱ-לֹקִים: בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין: הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה':

אחרי הנבואה הזו עברו עוד שבעה ימים שבהם הוא ישב לפני הגולים ולא פתח את פיו, ואז הגיעה הנבואה הזו שבה הוא מצטוה לשכב 430 ימים, אך את הנבואה הבאה הוא מקבל כבר בחודש אלול של השנה הבאה – בדיוק שנה וחדשיים אחרי נבואת הפתיחה:
 

15. יחזקאל ח, א

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד ה' אֱ-לוֹקִים :

טוען המהדיר: אם שנה היא 354 ימים, הרי שבין שתי הנבואות הללו עברו רק 414 ימים, ומוכח שהוא לא שכב על צדו במשך 430 ימים!
 

16. דעת מקרא, יחזקאל ד הקדמה לפסוקים ד-יז

יש להדגיש שהשכיבה על הצד לא היתה בפועל ממש, ולו רק כדי שלא תיווצר סתירה בין התאריך 'ברביעי בשנה החמישית' (החודש הרביעי של השנה החמישית לגלות יויכין) לבין התאריך של החודש הששי בשנה הששית, שאין ביניהם ארבע מאות ושלושים יום.

ואולם, לענ"ד נראה שזו דוקא הראיה לשיטתו של האברבנאל, שהרי אמרו חז"ל שאותה שנה היתה שנה מעוברת:
 

17. סדר עולם רבה פרק כו

"ויהי בשנה הששית בששי בחמשה לחדש אני יושב בביתי" וגו', מלמד שהיתה אותה שנה מעוברת.

מכיון שכך, הרי שעברו 444 ימים בין שתי הנבואות. אם נוריד מהם את שבעה הימים שהוא ישב ולא דיבר, יוצא שהנבואה השניה נאמרה לו בדיוק שבוע אחרי שהוא סיים לרצות את אותם 430 ימים. דוקא הפער בין הנבואות הללו – שכל-כך קרוב לסכום של 430 הימים – מוכיח שבאמת יחזקאל עשה את כל מה שהצטוה בפועל, ולכן בימים האלה הוא לא קיבל נבואה.

ואם קשה לנו לקבל את העובדה שאדם מסוגל לשכב זמן רב כל-כך, יש לקבל את הערתו של הרב יגאל אריאל שאין הכרח שהשכיבה היתה רצופה ממש:
 

18. לב חדש (הרב יגאל אריאל) עמ' 58 הערה 152

אולם יתכן לומר שאף על פי שנצטווה הנביא לשכב תמיד באותם הימים על צדו, היה בכל זאת קם זמן מה לצרכיו הפרטיים וגם לצרכי הכלל. והרי כבר לימדנו ר' יוסי (שלו מייחסים את הברייתא של סדר עולם) ש"תמיד" הכתוב בלחם הפנים (שמות כה, ל) פירושו שלא ילין השולחן בלא לחם, "אפילו סלק את הישנה שחרית וסדר את החדשה ערבית אין בכך כלום" (מנחות צט, ב). כך גם בעניין השכיבה, אף על פי שנאמר לו "ולא תהפך מצדך אל צדך", היינו בשעת שכיבה, אבל שלא בשעת שכיבה אין בכך כלום.

השאלה היא מדוע אמר הקב"ה ליחזקאל לעשות את הדברים האלה. מדוע הנביא צריך לסבול כל-כך בשביל עם ישראל? ר' יוסף אלבו אומר שזה נועד למרק את חטאיהם:
 

19. ספר העיקרים (ר' יוסף אלבו, המאה ה-15, ספרד) מאמר רביעי פרק יג

ופעמים גם כן יחולו רעות על הצדיק בעבור כללות האומה על צד העונש, שיחשב לו למרי כשלא יבקש רחמים על בני דורו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאלימלך ומחלון וכליון שהיו גדולי הדור נענשו בעבור שהיה להם לבקש רחמים על בני דורם ולא בקשו, וזה שהצדיק ראוי לו שילך בדרכי השם ויחפוץ בקיום העולם כמו שהוא יתברך חפץ בקיומו, אמר הכתוב כי לא אחפוץ במות המת נאם ה' כי אם בשובו מדרכיו וחיה (יחזקאל י"ח כ"ג), וכשלא יעשה כן הוא נענש על כך.
ופעם יחולו על הצדיק רעות בעבור כללות האומה לא על צד העונש אבל כדי לכפר על כלל האומה, וזה שלהיות השם יתברך חפץ בקיום העולם ויודע שהצדיק יקבל היסורין בסבר פנים יפות ולא יקרא תגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, לפיכך מביא הקדוש ברוך הוא יסורין על הצדיק כופר הרע הנגזר לבא על כלל האומה כדי שיהיה כפרה עליה, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל מיתתן של צדיקים מכפרת, ונמצא זה מפורש בכתוב, אמר השם ליחזקאל ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עונם, וכלית את אלה ושכבת על צדך הימיני שנית ונשאת את עון בית יהודה וגו'

ואולם, אולי אפשר לומר שהמעשה הזה של יחזקאל לא בא רק לכפר על ישראל, אלא גם כעונש ליחזקאל עצמו. באופן דומה למה שאומר ר' יוסף אלבו על כך שלפעמים צדיקים נענשים כשהם אינם מתפללים על בני דורם, כאן היה זה עונש ליחזקאל על כך שהוא לא העיז לדבר בפני הגולים. הרי הדברים מפורשים בפרקים שבאו לפני הנבואה הזו:
 

20. יחזקאל ב, ג- ג, כ

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵב אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לוֹקִים: וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם: וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה: וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה:
...וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם אֶת כָּל דְּבָרַי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ קַח בִּלְבָבְךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע: וְלֵךְ בֹּא אֶל הַגּוֹלָה אֶל בְּנֵי עַמֶּךָ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לוֹקִים אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ... וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר ואשר וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם:
וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי: בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ:

לפי זה יש לומר שמעשיו של יחזקאל אינם רק כפרה על עם ישראל, אלא גם כפרה עליו, שלא העיז לדבר בפני הגולים כשהקב"ה אמר לו לעשות כן. וכפי שאמרו לי כשהייתי קטן: מה שלא לומדים דרך הראש, לומדים דרך הרגליים...
 

(1) אמנם במלכים ב יג, א, שם כתוב שהוא מלך שבע עשרה שנה, ואולם הוא התחיל למלוך בשנת 23 למלכות יואש, ובנו מלך בשנת 37 למלכות יואש, וכתבו הפרשנים שהיו אלו שתי שנים חופפות שמלך יהואש בחיי יהואחז, וממילא צריך להפחית שנתיים מהסכום של כל המלכים, ולכן לענ"ד אין צורך לומר ששנתו האחרונה של הושע בן אלה אינה בחשבון!
(2) יכול להיות שרד"ק החשיב את ששת החודשים שמלך זכריה בן ירבעם כשנה, והוא גם החשיב את כל שנות מלכות יהואחז ויהואש למרות שהיו להם שנתיים חופפות, וכך הוא הגיע לסכום שונה מזה שהציב רש"י.