טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

לשום שילשול קטן הרי אלו זבחי מתים – שילשול

"מתניתין: השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות - שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר - שחיטתו פסולה: גמ'. פסולה אין, זבחי מתים לא, ורמינהי: השוחט לשום הרים, לשום גבעות, לשום נהרות, לשום מדברות, לשום חמה ולבנה, לשום כוכבים ומזלות, לשום מיכאל השר הגדול, לשום שילשול קטן - הרי אלו זבחי מתים! אמר אביי, לא קשיא: הא דאמר להר, הא דאמר לגדא דהר. דיקא נמי, דקתני דומיא דמיכאל שר הגדול, שמע מינה" (חולין, מ ע"א).

פירוש: משנה. השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, שהוא נוהג בהם כבעבודה זרה — בכל אלה שחיטתו פסולה. היו שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מהם מתכוין לשם אחד מכל אלו הפוסלים, ואחד לשם דבר כשר — הרי שחיטתו פסולה. גמרא. שנינו שהשוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה. ומדייקים: פסולה — אין [כן], אבל זבחי מתים, שייחשבו כדבר שנזבח לעבודה זרה, לאוסרם בהנאה — לא. ורמינהי [ומשליכים] מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא: השוחט לשום (לשם) הרים, לשום גבעות, לשום נהרות, לשום מדברות, לשום חמה ולבנה, לשום כוכבים ומזלות, או לשום מיכאל השר הגדול שבשמים, או אפילו לשום שילשול (תולעת) קטן — הרי אלו זבחי מתים, זבחי עבודה זרה, שאסורים בהנאה! אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] ששנינו ששחיטתו פסולה אבל אינו אסור כעבודה זרה, הרי זה באופן דאמר [שהוא אומר] שהוא שוחט לשם הר, שאין ההר כשלעצמו נחשב עבודה זרה. הא [זה] ששנינו בברייתא שהוא זבח לעבודה זרה, הרי זה באופן דאמר לגדא דהר [שהוא אומר שהוא שוחט למזלו של ההר] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: שילשול   שם באנגלית: Common Earthworm   שם מדעי: Lumbricus terrestris

שם נרדף במקורות: תולעת, ניקרא


נושא מרכזי לעיון: לזיהוי השילשול


הברייתא מונה רשימת תופעות טבע וגופים שמימיים שהשוחט לשם השר הממונה עליהם הרי אלו זבחי מתים. הרשימה מסתיימת בבעל חיים קטן, ולכאורה בזוי, השילשול. מפרש רש"י (עבודה זרה, מב ע"ב): "שילשול - תולעת, אלמא אורחייהו למיפלחינהו ומסתמא נמי נגזור דלמא פלחינהו". על פי פירוש רש"י השילשול הוא בעל חיים שעובדים לו. הניגוד החד בין חלקי הברייתא מעורר תמיהה שהרי חלקה הראשון כולל תופעות מעוררות יראה וכבוד כמו ימים, נהרות, גרמי שמים ועוד ואילו הסיום הוא מבחינת "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" ונמנה בו השילשול הקטן. המונח "שלשול קטן" נועד, אולי, להדגיש שגם בבעל חיים בזוי מסוג זה יש משום עבודה זרה. על מעמדה הפחות של התולעת אנו לומדים מפסוקים שונים כמו "אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל אני עזרתיך וכו'" (ישעיהו, מא י"ד) או "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" (תהלים, כב ז').

בעקבות הערת אחד הקוראים אתייחס לשאלה פתוחה שכבר רמזתי עליה בסעיף הקודם. השאלה היא האם בפועל אכן הייתה עבודה זרה שכוונה לשילשול (או לתולעים אחרות) או שדברי הברייתא היו בגדר הגזמה בלבד? כאמור לעיל, מפשטות דברי רש"י נראה שאכן עבדו לשילשול משום שכאשר הוא מתייחס לברייתא הוא כותב: "אורחייהו למיפלחינהו" מבלי להסתייג מאף אחד מסעיפיה. התבנית הקבועה והאחידה של הברייתא המשתמשת במילה "לשום" בכל הרשימה שנמנתה מצביעה על זהות בין כל מרכיביה. אין סיבה לחשוב שמשמעות הביטוי "לשום חמה" שונה ממשמעות הביטוי "לשום שילשול קטן". לענ"ד, אם השילשול נמנה רק כדוגמה או סמל לחפץ פחות ערך ולא שימש בעצמו לע"ז הייתה צריכה הברייתא להוסיף לפני המילה "לשום" את המילה "ואפילו". במקרה כזה לשון הברייתא הייתה צריכה להיות "... לשום כוכבים ומזלות, לשום מיכאל שר הגדול, ואפילו לשום שילשול קטן הרי אלו זבחי מתים". מסקנה דומה ניתן להסיק גם מהברייתא בהמשך הסוגיה (מג ע"ב): "דתניא: אשר בארץ, לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות, מתחת, לרבות שילשול קטן". הסגנון מצביע על בעל חיים ספציפי שאיסור העבודה שלו נלמד מהפסוק "מתחת" ואיננו הולם לימוד בדרך משל. כמובן שקיימת גם אפשרות שהברייתא מנתה את השילשול רק כמשל וכוונתה לומר שכל ע"ז אסורה ואפילו אם היא מכוונת לחפצים פחותי ערך כמו שילשול קטן אך למעשה הוא עצמו איננו נעבד. ייתכן וניתן יהיה למצוא תשובה לשאלה זו בממצא הארכיאולוגי. בין כך ובין כך ננסה לגלות מהי זהותו של אותו שילשול שמנתה הברייתא.

הקדמונים כללו בשם "תולעת" יצורים רבים מקבוצות מיון שונות. בשם זה נכללו בעלי חיים מאורכים, רכים וחסרי רגליים ובעלי חיים בעלי צורה לא אחידה. למשל, כנימת השני נקראת תולעת ("תולעת שני") וכך גם הזחל שכרסם את הקיקיון שהצל על יונה הנביא והביא להתייבשותו: "וימן האלקים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקיקיון וייבש" (יונה, ד ז'). השם תולעת (skolex) ביוונית כלל את השילשול, זחלי חרקים, רימות ועוד. אפילו לינאוס (1757) חלוץ הסיסטמטיקה המודרנית כלל בשם vermes מערכות שונות של תולעים, רכיכות ועוד. גם היום העוסקים בכשרות מאכלים מכנים בטעות את זחלי החרקים הנמצאים במזון בשם "תולעים". מסיבה זו קשה להגדיר את המין שילשול המופיע בסוגייתנו אך ננסה למצוא רמזים לזהותו.

מהגמרא בחולין (סז ע"ב) ניתן ללמוד על צורתו של השילשול: "תנו רבנן: הולך על גחון זה נחש, כל, לרבות השילשול ואת הדומה לשילשול". רש"י: "שילשול - תולעת ארוכה כנחש הן, והן הנמצאין באשפה". השילשול הוא תולעת ארוכה בהשוואה למיני תולעים אחרים (בהגדרה המרחיבה). צבעה החום וצורתה העשויים פרקים פרקים מזכירים את מבנה הנחש. השילשולים מתחפרים בקרקע תחוחה ולכן ניתן למוצאם באשפה. יש המשתמשים בשילשולים על מנת לייצר קומפוסט איכותי. את הקשר בין השילשול והאשפה אנו מוצאים בסוגיה נוספת העוסקת בתרופה למכת חרב: "אמר שמואל האי פדעתא סכנתא היא ומחללין עליה את השבת. מאי אסותא? ... או ניקרא מקילקלתא" (עבודה זרה, כח ע"א). רש"י: "ניקרא מקילקלתא - תולעים שהתרנגולים מנקרין באשפה וכו'". מעניין לציין שגם בימינו יש המגדלים את השלשולים כמקור מזון חלבוני לתרנגולות.

העובדה שהשילשול היה מושא לעבודה זרה רומזת גם היא על זהותו משום שסביר להניח שמבין כל ה"תולעים" נבחר מין שהייתה בו תועלת לאדם ושהיה גדול די הצורך כדי שניתן יהיה להכין ממנו צלם כלשהו. קשה להניח שהעכו"ם עבדו בעלי חיים זעירים וחסרי תפקיד משמעותי בחייהם. לשילשול היה תפקיד חשוב בהכנת השדות לזריעה והוא היה גדול באופן יחסי ובולט בשטח בעיקר בחורף. קשה להניח שעבודה זרה אימצה מכלול רחב של יצורים קטנים בלי הגדרה ברורה של מין מסוים. סביר יותר שנבחר מין ספציפי והמין הבולט ביותר מבין כל המועמדים להקרא "תולעת" הוא השילשול.

צילם: Michael Linnenbach

 

הרחבה

ביולוגיה

השלשולים נמנים עם מחלקת התולעים הדל-זיפיות (Oligochaeta) השייכת למערכת התולעים הטבעתיות (Annelida). רוב מיני הדל-זיפיות חיים ביבשה ורק מיעוטן חי במים מתוקים ומי ים. גוף הדל-זיפיות מאורך וצורתו כצינור מחודד משני קצותיו. הוא בנוי מפרקים רבים ומזכיר את מבנה הנדלים או רבי הרגל השייכים לפרוקי הרגלים. מחלקת הדל-זיפיות קיבלה את שמה מזיפים קטנים הערוכים בכל פרק בשורה אחת או שתים בצד הגחוני של התולעת. לזיפים אלו יש תפקיד בהאחזות בקרקע בעת התנועה המתבצעת בעזרת גלי התכווצות של הדופן השרירית. במינים רבים נמצאים בקדמת הגוף פרקים תפוחים בעלי צבע שונה (בדרך כלל בהיר) היוצרים את האוכפית המשמשת להפרשת מעטה תיק הביצים בעת ההזדווגות.

רוב השלשולים הם דו-זוויגיים (אנדרוגינוסים). בזמן הרבייה נצמדים שני פרטים לכל אורכם כאשר ראשיהם מופנים לכיוונים הפוכים. האוכפיות של שניהם מפרישות חגורת ריר העוטפת את שני הפרטים במעטפת משותפת (שלב 1). כל פרט מעביר זרע לפרט השני אל תוך כיסים הפתוחים החוצה ("כיסי הזרע"). לאחר הפרשת הזרע נפרדים שני הפרטים ומפרישים מהאוכפית מעטפת עצמאית (שלב 2). לאחר מכן זוחל כל פרט החוצה מתוך המעטפת הפרטית שלו, בתנועה לכיוון אחור, ותוך כדי כך מטיל אל תוכה ביצים המופרות לאחר מכן בעזרת תאי הזרע הנפלטים החוצה מתוך כיסי הזרע (המכילים זרע שהגיע מהפרט השני) כאשר הם מגיעים למעטפת (שלב 3). שיטה זו מבטיחה הפרייה הדדית. בסיום התהליך כאשר השלשול יוצא כולו מתוך המעטפת היא נסגרת בשני קצותיה ומתקבל תיק ביצים שבתוכו מתפתחים כ – 20 צעירים.  

שלבי ההזדווגות בשילשול. הגוון הצהוב מסמל את המעטפות המופרשות על ידי האוכפית

הדל-זיפיות בכלל והשלשולים בפרט חיים בבתי גידול לחים בלבד ולא ניתן למוצאם במדבריות יבשים. הם חופרים מחילות עמוקות ונעים בתוכם כדי למצוא מזון ולחות. בלילות קרירים ולחים ניתן למצאם זוחלים על פני השטח. בארצות חמות הם נמצאים בקיץ בתרדמה ואילו בארצות ממוזגות עיקר הפעילות היא בקיץ. השלשולים ניזונים מרקבובית או חלקי צמחים על סף רקבון שאותם הם מאתרים בעזרת חוש כימי. סביב הפה יש להם שפתיים בשרניות ובעזרתן הם לועסים את המזון ודוחפים אותו לכיוון הוושט והקיבה. הם מעבירים דרך המעיים הישרים, הנמשכים עד הקצה האחורי של הגוף, אדמה המכילה חומר אורגני וחלקי צמחים ומעכלים אותם. החומר הנותר לאחר העיכול מופרש מפי הטבעת בצורת גלילים או פירורים. אופן תזונה זה הפך את השילשולים למרכיב חשוב באדמות חקלאיות. חפירת המחילות מתחחת את הקרקע והעברת הקרקע דרך המעי מדשנת אותה. 

בארץ חיים כמה מיני שלשולים והבולט והגדול שבהם הוא שלשול הגשם. מין זה הוא בעל תפוצה כלל עולמית והגיע לאיזורנו מאירופה עם האדם. הוא נמצא בדרך כלל בקרקעות ועובדות. חוסר רגישותו לחומציות הקרקע מאפשר את תפוצתו בסוגי קרקע שונים. לשלשול הגשם עד 160 פרקים והוא עשוי להגיע לאורך של 30 ס"מ. הוא מסוגל לשרוד שבועות אחדים בקרקעות מוצפות מים. הרבייה מתרחשת בחורף כאשר הסביבה לחה וקרה יחסית. 
 

 
מקורות עיקריים:

מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 217-218).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 2 (עמ' 159-161).

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.