הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כללי פסיקה: רב נחמן ורבי יוחנן - כמי הלכה? "סוגיה כוותיה"
[אמוראים ; כללי פסיקה]
חולין מ ע"ב - מא ע"א
"תא שמע: ב' אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה! הכא במאי עסקינן - דאית ליה שותפות בגוה.
תא שמע: המטמא והמדמע והמנסך, בשוגג - פטור, במזיד - חייב! הכא נמי דאית ליה שותפות בגוה.
כתנאי: עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל שלא בפני עבודת כוכבים - אסרו;
ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין אותו מפני שני דברים: אחד, שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים, ואחד, שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי.
ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי: אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו - ה"מ כותי, אבל ישראל לצעוריה קא מיכוין
תא שמע: ב' אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה! הכא במאי עסקינן - בישראל מומר.
תא שמע: המטמא והמדמע והמנסך, בשוגג - פטור, במזיד - חייב! הכא נמי בישראל מומר.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: התרו בו וקבל עליו התראה, מאי? אמר ליה: התיר עצמו למיתה קאמרת? אין לך מומר גדול מזה."
1.
בדף מ הובאה מחלוקת.
שלב א. רב הונא [שמסתמך על עולא ורבי יוחנן] סובר שאדם אוסר דבר שאינו שלו, ואילו רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק סוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
שלב ב. לעיל הגמרא הקשתה ["מיתיבי"] על רב נחמן, ותרצה.
שלב ג. ובסוגייתנו בתחילה הגמרא מקשה פעמיים עליהם [על ידי הפתיחה של "תא שמע"] ומתרצת.
שלב ד. הגמרא קובעת שמחלוקת האמוראים היא "כתנאי" – כמחלוקת תנאים.
שלב ה. הגמרא קובעת שדברי רב נחמן [וחבריו] מיושבים לפי כל התנאים ואינם תלויים במחלוקת זו, ומוסיף רש"י שדברי רב הונא מתיישבים רק עם דעה אחת של התנאים [דעת תנא קמא].
שלב ו. הגמרא מקשה [פעמיים] על הסברו האחרון של רב נחמן [הפתיחה לקושיות "תא שמע"] ומיישבת.
2.
רמב"ם הלכות שחיטה פרק ב, הלכה כא:
שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה, והשני לא היתה לו כוונה כלל ואפילו נתכוון לשם דבר המותר להתכוין לו הרי זו פסולה, וכן אם שחט זה אחר זה והתכוון האחד מהן לשם דבר הפסול פוסל, במה דברים אמורים כשהיה לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כונתו אלא לצערו.
3.
כסף משנה הלכות שחיטה פרק ב, הלכה כא:
וכן אם שחט זה אחר זה וכו' פרק השוחט (דף מ') גמרא השוחט לשם הרים וכו'
אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו"ם כלומר וכ"ש עומדת דכשהגביהה להרביצה קנאה כיון ששחט בה סימן אחד אסרה כלומר ואע"פ שגמר חבירו השחיטה בהכשר (דף מ':)
רב נחמן ור' עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו
ופסק רבינו כמותם משום דסוגיין דגמרא כוותייהו
ואותבינן עליה משנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר פסול ומשני התם בדאית ליה שותפות בגויה משמע דמודו דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו היכא דאית ליה שותפות אוסר ולכן פסק רבינו שאם שחט זה אחר זה ונתכוין אחד מהם וכו' פוסל כשהיתה לו בה שותפות:
במחלוקת האמוראים בסוגיה הרמב"ם פוסק נגד רב הונא וכשיטת רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק .
4.
מגיד משנה הלכות שחיטה פרק ב :
ואכתוב בקצרה במה תלוי מחלוקתם. משום דבגמ' אמרינן אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא א"ר יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה
ובתר הכי אמרינן רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו
ואנן קי"ל כר"נ ורב עמרם ורב יצחק משום דבגמרא בעי לאוקמי פלוגתייהו כתנאי ומסיק תלמודא דמלתייהו דר"ה ועולא כתנאי ודלא כר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא אבל מלתייהו דרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אתיא אפי' כת"ק בר פלוגתא דר"י בן בתירא ור"י בן בבא.
וקי"ל כפירש"י ז"ל דרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אפי' במעשה רבה אמרי ודלא כפירוש ר"ח דפירש דדוקא במעשה כל שהוא סבירא להו דאינו אוסר אבל במעשה רבה מודו משום דפשטא דשמעתא רהטא אליבא דרש"י וזה תלוי בדקדוק ההלכה שם. הילכך השוחט בהמת חבירו לעכו"ם לא מיתסרא
ומשום דבגמ' אקשינן לר"נ ורב עמרם ורב יצחק ממתני' דילן דתנן שנים אוחזין בסכין וכו' אלמא אדם אוסר דבר שאינו שלו ותירצו הכא במאי עסקינן דאית ליה שותפות בגווה. ובתר הכי אקשינן להו זימנא אחריתי ממתני' דילן ותירצו הכא במאי עסיקינן בישראל מומר ולפי דעת רש"י שני התירוצים קיימין. התירוץ הא' שתירצו הב"ע דאית ליה שותפות בגווה. והתירוץ שתירצו בישראל מומר אלא שפעם תירצו כך ופעם כך לאשמועינן דתרי תירוצי הלכתא נינהו וכן פירש"י וז"ל בישראל מומר וה"ה דמצי לאוקמיה בדאית ליה שותפות בגווה כדאוימנא לעיל ע"כ. ונמצאת למד דבחדא מתרתי יכול לאסור דבר שאינו שלו או בישראל מומר או בשיש לו שותפות בה, זו היא שיטת רש"י ז"ל. ...
וכן הורו רוב הפוסקים.
5.
באופן עקרוני טוענים פרשני הרמב"ם, שבמחלוקת בין האמוראים בגמרא הרי שפשט הסוגיה הוא לפי רב נחמן וחבריו ולכן ה"סוגיה כוותיה", ולכן הלכה כמותו וחבריו.
אבל מדברי ה"כסף משנה" לא ברור מדוע ה"סוגיה כוותיה", כלומר, מנין לו שהסוגיה "סוברת" כשיטת רב נחמן?
יתכן שהתשובה לכך נמצאת בדברי ה"מגיד משנה", להלן.
6.
שאלה זו של "סוגיה כוותיה" חשובה ביותר. מפני שהיא מהווה את אחד העקרונות הראשוניים לכללי הכרעת הלכה. הבעיה היא שאין הסבר ברור בפרשנים כיצד לקבוע ש"סוגיה כוותיה", כלומר, כיצד קובעים שסוגיה מסויימת מבוססת על דין מסויים.
6.1
נכון, כאשר סוגיה "רגילה" מבוססת [או מתוך הבנת התוכן או כשהסוגיה מזכירה בפירוש את הדין המסויים] על שין מסויים, אז ברור שהסוגיה נחשבת כ"סוגיא כוותיה", ואז נשאר "רק" להוכיח שסוגיה זו הינה הסוגיה המרכזית באותו עניין.
אולם בסוגיה כבשלנו כשיש מחלוקת אמוראים, על פי איזה "מבחן" נחליט שה"סוגיה כוותיה" – כאחת מדעות האמוראים?
7.
על פי דברי ה"מגיד משנה" העניין מתבאר. באחד השלבים [שלב ה] הגמרא קובעת שדברי התנאים מיושבים לפי דעת רב נחמן ואילו דעת רב הונא היא רק "כתנאי", ולא כדעת תנא קמא, ואחר כך הגמרא מקשה על סברת ההסבר ומיישבת. כל זה מראה שהסוגיה חותרת לזה שהלכה כרב נחמן.
ניתן ללמוד מדבריו שלולא ה"כתנאי" לא היינו יכולים להסיק שה"סוגיא כוותיה" "רק" מהעובדה שהגמרא מקשה "רק" על דעת רב נחמן ומיישבת.
7.1
אולם מצינו הרבה פעמים שהראשונים סוברים שעצם העובדה שסוגיה משתדלת לתרץ דעה אחת כמה פעמים יש בזה הוכחה ש"סוגיא כוותיה". ויתכן שכך סובר ה"כסף משנה", לעיל [שלא התייחס בדבריו במפורש לעניין ה"כתנאי"].
8.
ויש להעיר הערה נוספת:
במחלוקת האמוראים בסוגייתנו מדובר לכאורה על 3 אמוראים [רבי יוחנן, רב הונא, עולא] נגד שלושה אחרים [רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק] ואין כאן רוב [אלא אם כן נאמר שאין לכלול את עולא ברשימה הראשונה – כי רב הונא רק הסתמך על דבריו, ואז יש לקבוצת רב נחמן רוב – והלכה כרבים, וכפסיקת הרמב"ם לעיל.
מצד שני - שני האמוראים רב עמרם ורב יצחק לא "נחשבים" דיים [חס ושלום] לפסוק כמותם].
8.1
אולם העיקר הוא, שיש כאן מחלוקת בין רב הונא ורבי יוחנן לרב נחמן, וכמי ההלכה ביניהם?
8.2
נעיין ברא"ש מסכת בבא מציעא פרק ד [לא בסוגייתנו] :
ולא יכולתי לעמוד על דעת רב אלפס ז"ל דפסק הלכה כרב נחמן נגד ר' יוחנן משום דבתרא הוא. דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דפסקינן הלכתא כבתראי אבל מקמי אביי ורבא לית הלכתא כתלמיד במקום הרב ור"נ תלמידו של שמואל היה. והלכה כרבי יוחנן נגד שמואל בכל מקום וכ"ש נגד רב נחמן תלמידו. ואע"ג דקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני. כל זה לא נאמר אלא כנגד רב דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני אבל לא כנגד רבי יוחנן. וכן הא דקי"ל הלכה כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד רב ששת. שכך כתוב בתשובת הגאונים הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי.
מהרי"ף משמע שבאופן עקרוני וכללי הלכה כרב נחמן נגד רבי יוחנן,
והרא"ש סובר, שהלכה כרבי יוחנן נגד רב נחמן.
על כל פנים לפי הרא"ש ברור מדוע ה"כסף משנה" וה"מגיד משנה" חיפשו הסבר אחר להכרעה בסוגייתנו כרב נחמן, שהרי לולא זאת היינו צריכים – לפי כללי הרא"ש - לפסוק כרבי יוחנן [וכרב הונא שאמר בשמו].
