סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

לקחת חיים בידיים / הרב דוב ברקוביץ

חולין יט ע"ב - כו ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

הלכות טרפות חושפות את ההקפדה על כך שנטילת חיי הבהמה תיעשה כפעולה מובהקת ומודעת, ולא כחלק מהטבע המביא למוות. דווקא בכך נשמר זכר התשתית האוסרת אכילת בשר


אחד מסימני ההיכר של קהילה יהודית לאורך הדורות היה צורת הכנת בשר לאכילה. ההלכות סביב הכנת הבשר ואכילתו יצרו מחיצה אטומה בין היהודי וה"גוי" ושמרו על ייחודו של עם ישראל בין העמים. על רקע זה תמוהה העובדה שאין כמעט כל הסבר במקרא על אודות היסודות שעיצבו את המטבח היהודי כפי שהוא מוכר בכל עדות ישראל, ורבים מהם הוגדרו כ"הלכה למשה מסיני".
 

חוקי יסוד

חמישה נדבכים בכשרות הבשר:
א. סוג בעל החיים המותר באכילה. סימני הבהמה, העוף והדגים המבדילים בין הטהור ("הכשר") והטמא מפורטים אמנם בשני מקומות במקרא (פרשות שמיני וראה), אך ללא הסבר על אודות שורשם וסודם.
ב. איסור אכילת בהמה טהורה שנטרפה. איסור זה נכתב פעם אחת ללא כל פירוט לגבי אופי הפגיעה ההופכת את הבהמה ל"טרפה": "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל). הציווי הובן כאוסר לא רק בהמה שחיה טרפה אותה, אלא גם בעלת מום קשה שנגרם ממכה או מחלה. י"ח הטריפות הן לפיכך 'הלכה למשה מסיני' שאינה נשענת על הכתוב.
ג. חובת השחיטה בבהמה טהורה שאיננה טרפה. זו אינה כתובה במפורש בתורה כלל, אך בשני הפרקים הראשונים במסכתנו למדנו על החיפוש אחר רמזים לכך בתורה.
ד. חובת מליחת בשר. זו הוסקה מאיסור אכילת דם המופיע בפרשות נח ואחרי מות.
ה. איסור בשר וחלב. זה מופיע שלוש פעמים במקרא בפסוק הקצר והסתום "לא תבשל גדי בחלב אמו", והאיסור הורחב מאוד הלכה למעשה.

מה פשר המרחק העצום בין הצמצום בפירוט הלכות כשרות הבשר במקרא לבין ההרחבה הרבה בתורה שבעל פה – בחינת "הררים התלויים בשערה"?

ייחודה של דרך הצגתן של מצוות כשרות הבשר נגזר מכך שהתחום כולו קשור למצוות המוכרות כ"חוקים". אין כוונתי למובן המקובל של "חוק" כמצווה שאין בה טעם, או שיש בה טעם שהוא מעל ומעבר להשגת האדם. ה"חוקים" הם מצוות הנוגעות ביסודות הקיום והחיוּת, בשורש חכמת הבורא ביש. כך הם פני הדברים במצוות פרה אדומה, שעיר לעזאזל, כלאיים ושעטנז, וכך הם פני הדברים בכשרות הבשר.
 

כי בעצם אסור

המצוות שהגדירו את צורת הכנת הבשר לאכילה במטבח היהודי התבססו על האיסור הגורף שהוטל על אדם הראשון להרוג כל חי לשם אכילת בשר. עניין זה מהווה צו בסיסי בשורש מבנה הבריאה (בראשית א, כט).

מקובל לצטט בהקשר זה את דברי הראי"ה קוק מתוך "חזון הצמחונות והשלום": "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה... רק אחר שבאו בני נח אחר המבול הוא שהותרה להם. ומעתה האפשר הוא לצייר שתהיה נאבדת לנצח טובה מוסרית רבת ערך שכבר הייתה במציאות נחלה לאנושות? על אלה, וכיוצא באלה, נאמר 'אשא דעי למרחוק ולפועל אתן צדקי' (איוב לה, ג). העתיד הוא ירחיב את צעדינו ויוציאנו מן השאלה המסובכת הזאת" (ע' ט).

דברי הראי"ה הנם חלק ממסורת פרשנית ענפה. הרמב"ן סבר שמצוות התורה בכשרות הבשר מהוות המשך של האיסור הראשוני להמית את החי כדי לאכול בשר (ראו בפירוש הרמב"ן לבראשית א, כט, וט, ח; ולויקרא יז, יא). מגמה זו מעצבת סוגיות בשני הפרקים הראשונים במסכתנו: שחיטת בשר חולין הועמדה כ"קדושה קלה" לעומת ה"קדושה החמורה" של שחיטת קרבנות, זאת מתוך חובת הזדככות המידות בכל הקשור לרצון האדם לאכול בשר. סוגיית המבוא בפרק שלישי הדנה בדיני טרפה ממשיכה מגמה זו.

במשנה הפותחת את הפרק נמצאת רשימה של שמונה עשר מקרים שבהם בהמה טהורה נידונה כ"טרפה" ואסורה לאכילה גם אם נשחטה כדת וכדין. הרשימה מחולקת לשתי קבוצות שוות: החצי הראשון מתמקד בזוגות של אברי החיים – הוושט והקנה (הגרוגרת), המוח והלב, עמוד השדרה וחוט השדרה, הכבד והריאה; החצי השני מתמקד בפגיעות במעיים ובטראומה כללית הנגרמת לבהמה.

המשנה מסכמת את הרשימה בניסוח כלל - "כל שאין כמוה חיה, טרפה" – בהמה העומדת למות נידונה כמתה טרם שנשחטה. הגמרא כדרכה מחדדת את הדברים על ידי מה שנראה כהעמדת סיבוך לא נחוץ. היא מביאה את שיטת ריש לקיש העונה לשאלה: "רמז לטרפה מן התורה, מנין?", ומיד מקשה – מנין? והרי כתוב פסוק מפורש בתורה, 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו'?! "אלא רמז לטרפה שאינה חיה, מנין?". והתשובה: "'וזאת החיה אשר תאכלו' (ויקרא יא, ב) –חיה, אכול; שאינה חיה, לא תיכול".

משמעות הדרשה היא שמעשה השחיטה חייב להכריע בין החיים למוות, תנאי שאינו מתקיים בבהמה העומדת למות כתוצאה ממום או מחלה. במבט ראשון נדמה שהתובנה שביסוד הדרשה היא שבהמה העומדת למות נידונה כנבלה האסורה באכילה, גם אם לאחר מכן נשחטה.
 

לעקור חיים

אלא שיש להתבונן עוד: למה לפסול שחיטה הנעשית כדת וכדין רק בגלל "שאין כמוה חיה"? נדמה שהלכה זו נגזרת מכך שהשחיטה חייבת לעקור את עצם הופעת החיים, לא רק להשלים או ללוות את תהליך מיתת הבהמה המתרחש ממילא. עיקרון זה מרומז בכך שהמשנה רשמה ח"י דוגמאות של בהמות טרפות. גם חלוקת הרשימה המדגישה את הפגיעות באברי החיים של הבהמה מרמזת על כך.

הגמרא מכירה שיטה החולקת על המשנה והסוברת שישנם גם מכות או מומים שאינם מסכנים את חיי הבהמה, אך פוסלים אותה לאכילה מדין טרפה. על פי שיטה זו ישנן עוד אחת עשרה דוגמאות של טרפות שלא נכתבו במשנה. מה שמפתיע בדיון הוא שהגמרא עסוקה בשמירת המסגרת של ח"י טרפות גם לפי שיטה זו. אם תיתוסף פגיעה שאינה מסוכנת לרשימת הטרפות, יהיה צורך שאחת הטרפות ברשימה לא תיחשב – או לחלופין, באיחוד כמה דוגמאות מרשימת המשנה.

מה פשר הדבקות במספר כלשהו ברשימה הלכתית? למה פסיקת ההלכה מותנית בשמירה על ח"י דוגמאות? איסור טרפה קשור לחיסרון מהותי בחיות הבהמה לפני השחיטה – מה שמרומז בהקפדה על המספר ח"י ברשימת מקרי הטרפות.

מתוך כך נראה ששיטת המשנה "כל שאין כמוה חיה" איננה סעיף של חובת שחיטה ואיסור נבלה, אלא צו עצמי הקובע שהשחיטה חייבת ליטול חיים. אלא שחלקו חכמים בהגדרת "חיות הבהמה". האם הגורם הפוסל את השחיטה מלעקור את חיות הבהמה הוא שהבהמה כבר עומדת למות, או שדי בכך שנפגעה החיות של אחד האיברים?

כל זאת רמוז על פי הגמרא בדרשות המתבססות על המילים "זאת החיה", המצוות שרק לקיחת "החיות" מכוננת שחיטה כשרה.
 

מחי למדבר

המילה "חיה" מתייחסת בפסוק לכל החי - בהמות, עופות ודגים - ומסמנת בשל כך את "החייתיות" הדינמית והבלתי בחירית המאפיינת את החי הבלתי אנושי. השימוש בביטוי דומה, "חית הארץ", נמצא כבר בפסוקים המתארים את הציווי לאדם שלא לאכול את בשר החי ביום השישי לבריאה, ושוב בפסוק "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" (בראשית ט, ב) הנאמר כבסיס להיתר אכילת בשר לנח ולבניו בצאתם מהתיבה.

הזיקה המשולשת בין פסוקים אלו לבין הניסוח בספר ויקרא המהווה בסיס לאיסור טרפה יוצרת דיאלקטיקה מיוחדת. מחד, האדם והבהמה שותפים בשורשם בערך הקיומי הבסיסי של חיוניות. על כן גם האדם וגם הבהמה נצטוו לכתחילה לא לאכול בשר, רק את הצומח; והאדם נצטווה באופן מיוחד לא להרוג את החי לשם סיפוק רצונו לאכול בשר. מאידך, הדרגה המוסרית המיוחדת של נח שבזכותו ניצלה הבריאה כולה מכיליון חשפה את מעמדו המיוחד של האדם בבריאה לפני הבורא. בשל כך ניתן צו שהתיר את הריגת החי לשם אכילת בשרו, מה שביטל את המחשבה שבבסיס חלק מתורות הצמחונות שהאדם והבהמה בדרגה אחת הם - "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ".

אך כדי לשמור על העיקרון שבצו המוסרי הראשוני שבשורש היש, נאסר על האדם ליהנות מבשר אלא אם כן הוא נוטל חיים במו ידיו. בבואו לספק את רצונו חייב הוא לעמוד מול יצור שנצטווה לכתחילה לאכול את עשב השדה כמוהו, ולדעת שרק התעלות האדם מעל החי היא המתירה לו לקחת את חיותו. בהמה שתמות ממילא, ולפי השיטה המועדפת בגמרא בהמה שאף רק חלק מחיותה מתה, לא מאפשרת את המעמד המיוחד שבו השחיטה מחייבת אדם להיות מודע לשורש ההיתר של נטילת חיים.

דברים אלו סוכמו בחדות על ידי רבי משה קורדוברו בפרק ג' בחלק השני של "תומר דבורה", בתארו את מידת החכמה באדם כהתגלמות ספירת חכמה:

עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים, דומם וצומח חי ומדבר... ומטעם זה היה עונש רבנו הקדוש על ידי שלא חס על בן הבקר שהיה מתחבא אצלו ואמר לו: "זיל (לך להישחט), לכך נוצרת" (בבא מציעא, דף פה) – באו לו ייסורין, שהם מצד הדין, שהרי הרחמים מגינים על הדין. וכאשר ריחם על החולדה ואמר 'ורחמיו על כל מעשיו' כתיב, ניצל מן הדין, מפני שפרש אור החכמה עליה, ונסתלקו הייסורים.
ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים שכולם בחכמה (נבראו) ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך, ויברור להם מיתה יפה בסכין בדוקה, לרחם כל מה שאפשר.
זה הכלל: החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם תלויה בחכמה. זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה: מצומח לחי, מחי למדבר – שאז מותר לעקור הצומח ולהמית החי, לחוב על מנת לזכות.



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר