מעשה שמואל / דידי רייכנר

חולין נג ע"ב

בפרק "אלו טריפות" (נג:) מובא סיפור קצר שאירע במקומו של שמואל, בסיפור מתואר סל של עופות ספק דרוסות (כלומר שהוטל בהם ספק שמא דרסתם חיה והטילה בהם ארס) שהובא לפני רב. רב - אע"פ שסובר שהן כשרות - שלח אותם לשמואל על מנת שיורה בהם הלכה ושמואל לא די שהורה בהם איסור אלא אף חנק אותם וזרקן לנהר.

לאחר סיפור זה הגמרא מבררת בקפדנות יתר מדוע שמואל החליט לזרוק את העופות לנהר ולא נהג בהם אחרת -

למה לי למיחנקינהו, לישדינהו הכי בנהרא? - מפרחן וסלקן .
ולשהינהו שנים עשר חודש ? - אתי בהו לידי תקלה
ולזבנינהו לעכו"ם? - אתו לזבנינהו לישראל
וליחנקינהו ולישדינהו לאשפה? - ולטעמיך לישדינהו לכלבים!
אלא לפרסומי מלתא דאיסורא !

גמרא זו שנראית לכאורה תמימה טומנת בחובה עניינים רבים ושונים מכלל מסכת חולין - המקשן והמתרץ אינם תלמידים פשוטים כלל אלא בקיאים הם בדינים ובעניינים השונים של המסכת ופרשו אותם לפנינו בדרך הסמויה מן העין. נחלק את הגמרא לארבעת השאלות והתשובות שבצידן ונבארם אחד לאחד באופן שיתברר התהליך המתגלגל בגמרא:

1. שאלה: מדוע שמואל הוזקק לחנוק את העופות לפני השלכתם לנהר, אפשר להשאירם בחיים - שהרי הם יכולים להתקיים בנהר כשהם חיים שהרי "עופות יש להן קשקשת ברגליהם כדגים" (חולין כז:) -
תשובה: אי אפשר לסמוך על כך שיישארו בנהר כיון שיכולות לפרוח ולעוף והציידים ימכרו לישראל (רש"י) ובעקבות כך יתירו אותם באכילה כפי שאמרנו (חולין סג:) "נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי" -

2. שאלה: אם כך מדוע בכלל לזרוק את העופות ? - כיון שהם רק ספק דרוסה יש להמתין שנים עשר חודש בלבד וכך הם יהיו כשרות - בדבריו אלו מלמד אותנו התלמיד שהלכה רווחת היא בישראל שטרפות משהים שנים עשר חודש בלבד ולא מעבר לכך - משמעות הדבר שפוסקים כמו רב הונא בהמשך הפרק (נז:) : "א"ר הונא סימן לטריפות שנים עשר חודש" וזאת, אע"פ שמקשים עליו שם מברייתא בה מוצגות שיטות שונות ו- "י"ב חודש ליכא למאן דאמר" (רש"י) -
תשובה : יש חשש שיבואו בהם לידי תקלה - ואף על פי שאין הקב"ה מביא בהמתן של צדיקים לידי תקלה וכ"ש צדיקים עצמם (בתחילת המסכת - ה: , ו. ז.) (וכאן כמובן מדובר בצדיקים דאלתמ"ה - למה בכלל לשאול את רב?) - הכא שאני כפי שמתרץ התוס' (ד"ה צדיקים) "דאכילת היתר הוא - אלא שאוכל בשעה האסורה" (כיון שעוד לא עברו שנים עשר חודש)

3. שאלה: אם כן מדוע לא למכור את העופות לנכרי וכך לפחות נצילן מהרג אכזרי וגם לא נאכלם? (וכמו שאומר רש"י עה"ת על הציווי של טריפה (שמות כג,ל) ד"ה "לכלב תשליכון אותו " - "אף הגוי ככלב" – ע"פ המכילתא) -
תשובה: יש חשש נוסף במכירה לגוי - "אתי לזבנינהו לישראל" - כפי שנינו בפרק גיד הנשה (צד.) : "אין מוכרין נבלות וטריפות לעכו"ם שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר"

4. שאלה: כיון שלא מצאנו שום תועלת שניתן להפיק מעופות אלו ואנו מוכרחים להרגם שמא משהו אחר יאכלם - בכל זאת , אין צורך לזרקם דווקא לנהר כאשר יש אפשרות לעשות זאת בדרך נקיה יותר ולאחר ששמואל חנק אותם ועשאם נבילה (1)  ניתן פשוט להשליכם לאשפה - כמאן דאמר בפרק קמא (יב.) "אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית" -
תשובה: כעת המתרץ פונה אל השואל ומוכיח לו שלא לחינם נהג כך שמואל ויש לו מטרה בהשלכת העופות לנהר - מעבר לקיום מצוות התורה בלבד - שאילו היה רוצה היה מקיים למהדרין את מצוות התורה ומשליכם לכלבים שנא' : "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" - אם כן, מה היתה כוונתו של שמואל במעשים אלו ? - "לפרסומי מלתא דאיסורא"

מעבר לדיון הפורה שראינו עד כה - מה שהרווחנו מפירוש זה הוא ההדרגה בהצעות לפתרון בעיית העופות הטריפות - בתחילה מציעים לשחררם לנפשם שיחיו במים, לאחר שהבנו שלא ניתן לעשות כך אנו מציעים בכל אופן להשאירם חיים לעת עתה - בין לצורך אכילה ובין למכירה לנכרי ורק לבסוף מציעים את הפתרון המר אך המהיר - ההשלכה לאשפה - כלומר שהגמרא חרדה לגורלן של העופות המסכנות ולא ממהרת לפסוק את גזר דינן החמור.

הגמרא מסכמת ששמואל השליך את העופות לנהר ברוב עם כדי לפרסם את האיסור. אף על פי שלכאורה היה די בתשובה מספקת זו, בכל אופן יש לנסות ולהבין למה רומזים מעשי שמואל ומדוע בחר דווקא בדרך זו לפרסם את דבר האיסור.
לשם כך יש להתקדם עוד שלב אחד פנימה -
ההשלכה לנהר רומזת גם היא לעניניים שנזכרו בשני מקומות שונים במסכתנו שנחתמו בביטוי "נהרא נהרא ופשטיה" - שמשמעתו הפשוטה היא - כל מקום נוהג כמנהגו. מקום אחד בו מוזכר ביטוי זה הוא בהמשך הפרק (אלו טריפות) לאחר מספר דפים (נז.) -
שם הגמרא עוסקת בדין "שמוטת ירך בעוף" - שרב הונא בשם רב הכשיר לאכילה עוף שנשמטה רגלו ולא חשש לטריפתו. לאחר מימרא זו מובא :
"אמר ליה רבה בר רב הונא לרב הונא - "והא רבנן דאתו מפובדיתא אמרו : רב יהודה משמיה דרב אמר שמוטת ירך בעוף טריפה ? - א"ל : ברי, נהרא נהרא ופשטיה"
ומפרש רש"י על אתר (ד"ה נהרא) "אין פשטי הנהר דומין - זה חריף וזה עומד - כך אין מנהג המקומות דומות" עד כאן פרש רש"י את הביטוי וכעת הוא מבאר את עצם המקרה לגופו - מדוע רב הטריף שמוטת ירך בעוף לבני פומבדיתא ? ועונה - "ורב כשרה סבירא ליה וראה בני פומבדיתא שנהגו בו איסור ולא התירו בפניהם".
גם במקרה שלנו רב סבר אחרת מאנשי המקום ומשמואל רבם אך בכל אופן לא התיר את העופות ושלחם לשמואל. כעת אולי ניתן להבין מה העניין שיש דווקא בנהר שבסיפורנו (שלכאורה נראה כמעשים שבכל יום ולא מובן מה מפריע לתלמיד המקשן) יש לשער, כי שמואל - בעת שהשליך את העופות לנהר - מלבד שרצה לפרסם לאנשי מקומו את גורלו של האיסור החמור הנקרא "טריפה", הוא אף בא להורות כלל חשוב בפסיקה או בדרך ארץ שיש לנהוג כמנהג המקום כפי הביטוי "נהרא נהרא ופשטיה" ומקום שבו אבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אין לנהוג בו היתר (2) ומשום כך דבר שאחרים נהגו בו איסור אין להתירו בפניהם.(3)
הלכה זו מתבטאת במעשיו של רב בסיפורנו, בשעה ששולח את סל העופות לשמואל ולא מורה בו היתר,(4) וכמו שאומר רש"י : "דלאו אורח ארעא למישריה באתריה מילתא דאיהו אסר".

לסיכום נאמר, שראינו מסוגיה קצרה זו - שכל מעשיהם של חכמים שקולים ומדודים הם ואם נזכה לעיין בהם נוכל למצוא בהם רמזים שלעתים אף אינם נגלים לעין במבט ראשון.
 

(1) וכמו שמביא רש"י על המח' בגיד הנשה (קב:) "נטל ציפור ... חנקה ואכלה דברי הכל בכזית".. חנקה - אין כאן אלא איסור נבלה....
(2) גם דין זה נלמד ממסכתנו בעקיפין, כפי שנאמר בפ"ק (ו:): "מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו
בו איסור אתה תנהוג בו היתר?"
(3) מרמז זה ניתן אף לחזק את שיטתו העצמית של רש"י ("ולי נראה" בד"ה אתריה דשמואל הוה") שהסיבה שרב לא הורה בהם היתר הוא משום שחלק כבוד לשמואל ואין להוכיח ממעשה זה שרב סובר שספק דרוסה הוא אסור - כפי שטוענת השיטה הראשונה המובאת ברש"י וכן כותב הר' גלאזנער בעל ה'דור רביעי': "ויש מזה ראיה לגירסת רש"י ד"ה 'אלא אתריה דשמואל הוה' ולא הדר ביה רב והוצרך שמואל לחזק הוראתו דאי רב גופא הדר ביה למה ליה כולי האי ודו"ק"
(4) ואכן הגמרא בדף נד. משבחת את רב במידותיו הטובות שידוע בכך שהוא "גבר בכולא" ופרש"י "בתורה ובחסידות".