סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

על פרק תשיעי – העור והרוטב / דידי רייכנר

חולין קיז ע"ב - קכט ע"ב


קריאה מהירה של המשניות בפרק תשיעי בחולין מעלה סברות והשערות שונות לגבי הגדרת נושאו המרכזי של פרק זה – אך לכאורה בפשטות ניתן לומר שפרק זה דן בכל העניינים הקשורים לטומאות המאכלים – בין אם משום טומאת אוכלים ובין אם משום טומאת נבלה ואיבר מן החי, והפרק שלפנינו בסך הכל מונה את החלקים השונים המרכיבים את הבהמה (כאשר מוטל דגש מסויים על עורה של הבהמה) ומפרט את הלכות הטומאה הנוגעות אליו.
מובן שההסתמכות על קביעה כללית זו הינה פשרנית במקצת ומלבד העובדה שאינה מספקת היא אף מתירה אחריה שאלות פתוחות שלא ניתן להן מענה, כגון - מה הקשר של משנה ו' שבפירוש אינה עוסקת בחלקים מן הבהמה לפרקנו ? או מדוע הוזכרו האיבר והבשר המדולדלין התלויין בבהמה בעודה חיה ? ומעל הכל – מה העקרון המאחד את כל הדינים שבפרקנו מלבד היותם עוסקים בטומאה וטהרה ומדוע אינם מסודרים בסדר טהרות.
משום כך יש צורך לברר יותר את מהותו של פרק העור והרוטב ואת הנקודה המרכזית שבה הוא מתמקד.
הפרק פותח ברשימה של דברים שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם שאינם הבשר בעצמו אלא רק נלווים אליו או נוספים אליו משעת ברייתו או ע"י האדם, לאחר מכן בשלושת המשניות הבאות מופיעים דיני הטומאה השייכים לעור הבהמה. ממשנה ה' ואילך הפרק עובר דרך פרטים שונים ומבארם – קולית (עצם שבתוכה יש מוח) ביצת השרץ, עכבר שחציו אדמה ולבסוף האיבר והבשר המדולדלין בבהמה ובאדם. בשורה האחרונה ניתן לסכם ולומר שהפרק אינו מתמקד בטומאת אוכלים שבראשם הבשר (הואיל וזהו האוכל של מסכת חולין) כפי שטענו בהתחלה אלא דווקא בדברים המקיפים את הבשר מכל צידיו וסובבים לו.
בהשוואה לכך - אנו מכירים מסכת אחרת בסדר טהרות שעניינה הוא לבאר את הלכות הטומאות של מה שמקיף ומתדבק באוכל אך אינו האוכל בעצמו – הלא היא מסכת עוקצין.
בשני פרקיה הראשונים (מתוך שלשה) מבררת מסכת עוקצין את דיני הטומאה והטהרה של הדברים הנקראים ידות ושומרים לאוכלין. יד פירושו חלק הדבוק לאוכל המשמש בד"כ לאחיזה בו ונשיאתו – כגון עלה של פרי או עוקצו. השומר כשמו כן הוא – משמש להגנה על המאכל ושמירתו – כגון הקליפה של הפרי. חלקים אלו המחוברים למאכל בטבעו מתחילת ברייתו נתפסים אף הם בטומאה של המאכל, אך יש הבדל בין יד ושומר לגבי משמעותם ההלכתית – הידות בכוחן להכניס ולהוציא את הטומאת אל הפרי (כלומר אם טומאה נוגעת ביד הפרי - הוא נטמא ואם טהרה נוגעת ביד של פרי טמא היא נטמאת) יתרה מעלתן של השומרים שאף מצטרפין ומשלימים את הפרי לשיעור המטמא אחרים.
אמנם מסכת עוקצין היא המקום האורגני של דיני היד והשומר בש"ס אך עם זאת היא נוגעת אך ורק למאכלים הבאים מן הצומח, בעוד שהלכות הידות והשומרים של מאכלים הבאים מן החי נשנים בפרקנו – העור והרוטב. למעשה ניתן להגדיר את פרקנו כ"עוקצין של בשר". נראה שמסדר הש"ס בחר לשים את פרק זה דווקא במסכת חולין כחלק מהדינים הקשורים למאכלים הבאים מהחי וכך לייחד את הלכות הטומאה והטהרה של הבשר בפני עצמם.

את טענה זו ניתן לאשש בשלב ראשון באמצעות המשניות עצמן - ניתן לראות שהעניין החוזר ונשנה בפרק הוא ההצטרפות לטומאה והחיבור של גופים שונים לטומאה – פעמים ודברים אלו מהווים כיד לבשר ומכניסים ומוציאים לו טומאה ופעמים משמשים כשומר וכך גם הגדרתם ההלכתית - שהם מצטרפים לשיעור המטמא.

וביתר פירוט- משנה א' מונה את הדברים שנחשבים כשומר לעניין טומאת אוכלים אך לגבי טומאת נבלות דינם כיד בלבד. (1) משניות ב-ד העוסקות בעור הבהמה מפרטות תחילה את העורות שאינם בגדר שומר ויד אלא הם הדבר בעצמו – הבשר, ולאחר מכן מכניסות את שאר העורות לקבוצת הידות (2) ומרחיבה עליהן. משנה ה' ותחילת ו' מביאות מקרים בהם הבשר עצמו או הטומאה מוקפים מכל צדיהם (קולית או ביצה) שאז כללי השומר יחולו רק כאשר הם מנוקבים. העכבר שחציו אדמה מבטא דוגמא פשוטה המזוהה עם העקרון של יד שהנוגע בו נתפס בטומאה. (משניות ז-ח יבוארו בהמשך(3)).
בנוסף לכך ניתן יש לציין שהבבא הראשונה הפותחת את פרקנו מופיעה גם בתוספתא עוקצין ב,ב בנוסח מקוצר מעט:
"העצמות והגידין הקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות."

אם נעיין בגמרא לעומת זאת אין צורך שנוסיף במילים – נושא הפרק מונח על השולחן ואף פותח את הפרק: בדף וחצי הראשונים של הפרק הגמרא עסוקה בלברר מהו המקור של הלכות עוקצין מהכתובים – ובלשונה "ידות היכא כתיבי ?..." ולאורך הפרק מפוזרות משניות ותוספתות שונות ממסכת עוקצין שמטרתן לבאר את משניות פרקנו.
מעיון בגמרא נרוויח רווח נוסף – עד כה לא הצלחנו לקשר את סוף הפרק (משניות ז-ח) לנושא שקבענו אך הגמרא עושה זאת באופן הנכר לעין – בראשונה היא משווה את האיבר והבשר המדולדלין לפירות שצמקו באיביהן (כלומר שהתייבשו בעודם מחוברים לעץ) שדינם מבואר בתוספתא עוקצין ודין עוקציהם במשניות, לאחר מכן טוען רבא שר"מ ור"ש במשנה חולקים בעצם בשאלה "האם בהמה נעשית יד לאיבר או לא" ולבסוף מאריכה לדון בעניינים שונים הנוגעים לעוקצין הנובעים במישרים או בעקיפים ממשנה ז.
הערה: לגבי משנה ח' בפשטות ניתן לטעון שהובאה בפרק אגב משנה ז כפי שניתן לראות בבירור(4), אך מלבד זאת יש לומר שגם היא עוסקת באיבר והבשר המדולדלין ולכן הדברים שנאמרו בגמרא לעיל נכונים גם לגביהם.

גישה זו עוברת התפתחות מעניינת בפירושו של רש"י על הגמרא בפרקנו.
הגמרא בדף קיח עמוד א' מביאה את המשנה הראשונה של עוקצין:
"כל שהוא יד ולא שומר מיטמא ומטמא ולא מצטרף שומר אע"פ שאינו יד מיטמא ומטמא ומצטרף לא שומר ולא יד לא מיטמא ולא מטמא"
וכך פירש רש"י :
כל שהוא יד - עצם שאין בו מוח ובראשו האחד בשר.
וכל שהוא שומר אע"פ שאינו יד - כגון עור שכנגדו כזית בשר.
לא יד ולא שומר - כגון שיער.

לאור ההקשר של המשניות בעוקצין כפי שהסברנו לעיל מובן שמשנה זו לא כוונה לדוגמאות אלו כיון שהמסכת עוסקת רק במאכלים מעולם הצומח ולא מעולם החי, ולכן פירושו של רבינו גרשום מתאים יותר במקרה זה:
כל שהוא יד ולא שומר – כגון ידות של שבולים ועוקצין של פרי
שומר אע"פ שאין יד – כגון קליפה של אגוזים וקליפה של רמונים
לא יד ולא שומר – כגון נץ של רמון ושל תמר עליו דקין שעל הפרי בראשו.

המהרש"ל הרגיש בקושי שיש בפירוש רש"י והעיר :
"ונ"ב ותימה גדולה למה מפרש רש"י עניינים אחרים כי במשנה במסכת עוקצין ... ולא זכר אחד ממה שצייר רש"י ז"ל ודו"ק"

בסופו של דבר – לנו נשאר בכל אופן רק לראות בדברי רש"י הקצנה של הגישה המוצגת לעיל שמלבד לקשר את פרקנו במלואו למסכת עוקצין רש"י אף מפרש את המשנה הראשונה בעוקצין בעזרת הדגמה חיה על העצמים השייכים למגרש הביתי שלנו.
 


** עיקרן של הדברים התלבנו במהלך החבורה במשנה ותוספתא בראשות דוד פיאלקוף.
(1) ולגבי הסיפא של המשנה "כיוצא בזה..." נראה שהמשנה הביאתו אגב הרישא שבה טומאת אוכלין חמורה מטומאת נבלות ואינו שייך ישירות לנושא פרקנו ועיין בטהרות פ"א מ"ד שם משנה זו מופיעה בשלמותה בהקשר מעט שונה מה שמוכיח עליה כחטיבה אחת שלא ניתן לפרק, וכן בתוספתא דאהלות פ"ב שזהו מקורה של הסיפא.
(2) לגבי משנה ג' תוספות מביא שתי אפשרויות לפרש – אחת כפרוש רש"י שדין העור בשעת ההפשטה הינו יד ואחת משמו של ר' יעקב מאורליינש שדינו כשומר ועי"ש.
(3) בינתיים נוכל אולי לטעון שמשנה ז מקבילה קצת לפרק שלישי בעוקצין העוסק בדברים הטעונים מחשבה והכשר כמו שאנו שונים אצלנו "...מטמאים טומאת אוכלים במקומם וצריכים הכשר, נשחטה הבהמה הכשרו בדמיה דברי ר"מ ר"ש אומר לא הוכשרו... אך זהו דמיון קל בלבד ואת הקשר המשמעותי תעשה הגמרא כדלהלן.
(4) כיוצא בזה ראינו בפרק רביעי: "בהמה שמת עברה בתוך מעיה... ומיד אח"כ "האשה שמת ולדה בתוך מעיה" וכן סוף הפרק "סימן ולד באשה וסימן וולד בבהמה". – כלומר שהמשנה נוטה להשוות במסכתינו בין דיני הבהמה לדיני האדם.



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר