הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "מאי נפקא מינה"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין נא ע"א
"לא נמצא עליה קורט דם - בידוע שלאחר שחיטה, הגליד פי המכה - בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה, לא הגליד פי המכה - המוציא מחבירו עליו הראיה."
1.
רש"י מסכת חולין דף נא עמוד א
לא הוגלד פי המכה - איכא לספוקי אי קודם מקח הוי אי לאחר מקח הוי ועל הטבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא ועליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקיה.
למאי נפקא מינה - לא גרסינן.
ברבנו גרשם הגירסא היא: "למאי נפקא מינה – למקח וממכר" [לא כרש"י].
2.
בסוגייתנו כתוב "המוציא מחברו עליו הראיה" כלומר, הלוקח בהמה המוכר עליו להביא ראיה שנטרפה קודם המכירה ומקח טעות הוא – כפי שמסביר רש"י.
3.
לפי רבנו גרשם לא ברור האם גירסתו מבטלת את הגירסא של "המוציא מחברו עליו הראיה".
4.
בכל אופן יוצא, שהגמרא מסבירה שההבדל בין הגליד פי המכה או לא משפיע על דין "המוציא מחברו עליו הראיה". השאלה היא אם יש נפקות נוספת. אומרים הפרשנים שיש נפקות גם בנושא השחיטה. ולכן רש"י לא גורס "למאי נפקא מינה" כי אז יוצא שהנפקא מינה בגמרא הוא רק לענייני ממונות ולא לענייני שחיטה.
ראה "מתיבתא", הערה ז.
5.
משמע מכל זה ששיטת רש"י היא, שהביטוי "למאי נפקא מינה" בגמרא קובע שכאשר הגמרא עונה על כך ומסבירה "למאי נפקא מינה" כוונתה שאין עוד נפקויות נוספות.
6.
ויש להעיר: בפשטות, הביטוי "המוציא מחברו עליו הראיה" הוא חלק מהברייתא עצמה, וכך נמצא בתוספתא המודפסת בגמרא. ולכן ברור מדוע רש"י לא גורס "למאי נפקא מינה". מפני שביטוי זה לא מתאים ללשון הברייתא מפני שהוא בארמית.
7.
ואולי אלה [רבנו גרשם] שגורסים את "למאי נפקא מינה" טוענים, שלשון הברייתא מסתיימת לפני זה, וגם הביטוי "המוציא מחברו עליו הראיה" [אם הם גורסים אותו] לא נמצא בתוספתא שלפניהם.
8.
למאי נפקא מינה – "סתמא דתלמודא קאמר 'למאי נפקא מינה'..." [החיד"א - ברכי יוסף, מחזיק ברכה, יורה דעה, כח, ז] ודבריו לא על סוגייתנו אלא כעיקרון כללי]. כלומר, סתמא דגמרא מחפשת נפקות שיוצאת מהחקירה לעניין הלכה.
8.1
לפי דברי החיד"א הנ"ל ברור שהביטוי הוא לא של הברייתא עצמה, אלא של "סתמא דתלמודא".
8.2
לא לגמרי ברור האם כוונתו לרב אשי? לסבוראים? לחכמי בית המדרש המסויים? [ולא נאמר על ידי חכם מסויים.]
9.
של"ה - כללי התלמוד (ט) כלל אלף:
קעד. היכי דמי. כל 'היכי דמי' שואל באיזה נושא נאמר הדין הזה. כלומר, מהו הנושא שבו הדין הזה.
ולפעמים היכי דמי פירושו: למאי נפקא מינה, כגון שהנושא ידוע, ושואל למאי נפקא מינה, כלומר מה לי שיהיה כך. עיין פרק הגוזל עצים (בבא קמא קז ב) בעי רמי בר חמא ואמר היכי דמי, ופירש רש"י ז"ל (ד"ה והיכי דמי) [כלומר], למאי נפקא מינה.
של"ה - כללי התלמוד (יט) כלל עיון
ועל זה אמרו רבותינו ז"ל בידיעת תכלית המאמר ההוא, 'מאי נפקא מינה', 'למאי הלכתא'.
כלומר, מהו התועלת היוצא לנו מזה המאמר, כי בודאי לכל מאמר ומאמר ולכל סיפור וסיפור הבאים בתורתינו הקדושה ובתלמוד יש לו תכלית מה, ויצא לנו תועלת או לגוף או לנפש או לשניהם יחד [כל שכן בדינים אשר באו בהם, כי כל דבר שאינו לתכלית מה היא פועל בטל], (כמו שכתוב) [וכתיב] (דברים לב, מז) 'כי לא דבר רק הוא מכם'.
לפי שני קטעי השל"ה הנ"ל משמע שהביטוי "למאי נפקא מינה" לא קשור דווקא לחיפוש דינים הנובעים משתי חלופות, אלא מדובר בחיפוש הלכה הנובעת מ"מאמר" או מ"דין" [כמו שאלת "היכי דמי"]. סוגייתנו יכולה להתאים לשתי האפשרויות.
