הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "סוגיה כוותיה"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין נב ע"א

"אמר עולא, בן זכאי אמר: נעקרו - ברוב צד אחד, נשתברו - ברוב שני צדדין; רבי יוחנן אמר: בין נעקרו, בין נשתברו - ברוב שני צדדין. אמר רב: נעקרה צלע וחוליא עמה - טרפה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן, וחוליא קיימת, מהו? אמר להו: גיסטרא קאמריתו? והא רב נמי גיסטרא קאמר? כי קאמר רב - צלע בלא חוליא. והא צלע וחוליא קאמר! צלע וחצי חוליא. מכלל, דרב כהנא ורב אסי צלע בלא חוליא אמרי, ואמר להו גיסטרא קאמריתו, והאמר עולא, בן זכאי אמר: נעקרו - ברוב צד אחד, נשתברו - ברוב שני צדדין! אמר לך: התם - זה שלא כנגד זה, הכא - זה כנגד זה. והאמר רבי יוחנן, ברוב שני צדדין, וברוב שני צדדין - אי אפשר דלא קיימא חד מינייהו זה כנגד זה! התם - בוכנא בלא אסיתא, הכא - בוכנא ואסיתא."

1.
הרמב"ם פסק כרבי יוחנן.

2.
אומר ה"מגיד משנה", הלכות שחיטה פרק י הלכה ב:

וכן אם נעקרו רוב וכו'. פלוגתא דעולא אמר בן זכאי ור' יוחנן דעולא אמר ב"ז נעקרה ברוב צד אחד נשתברו ברוב שני צדדין ור"י אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. ופסק כר' יוחנן בין נעקרו ובין נשתברו ברוב שני צדדין. וכתב הריא"ף וסוגיין כר' יוחנן משום דבגמ' פרכינן עליה דרב מדר"י ולא מהדרינן רב דאמר כבן זכאי ש"מ ליתא דב"ז:

הוא מוכיח שהלכה כרבי יוחנן מפני שהגמרא הקשתה מרבי יוחנן על רב ולא תירצה שהוא סובר כבן זכאי. וראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קלב-ג.

3.
וקצת תמוה, שהרי "עולא" היה תלמידו של רבי יוחנן וברור אם כן שהלכה צריכה להיות כרבי יוחנן נגד עולא.

4.
אלא יש לומר, עולא לא אומר סברא מעצמו אלא אומר את דבריו בשם "בן זכאי". ולא ידוע מיהו ה"בן זכאי" [ כך אומר רש"י בסוגיה]. לכן, ה"מגיד משנה" מוכיח את מסקנתו מ"מהלך הגמרא", דהיינו מהעיקרון של "סוגיה כוותיה" [ואולי מתאים כאן דווקא הכלל הדומה - "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"].

5.
ויש להעיר: משמעות הביטוי כאן של "סוגיא כוותיה" הוא, שמכיון שדברי רבי יוחנן היוו בסיס לקושיה על דברי "רב" והגמרא לא תרצה, שהוא סובר כ"בן זכאי" משמע שאין הלכה כ"בן זכאי".

6.
מסקנה: אם הגמרא יכולה לתרץ קושיה בכך שהמוקשה יכול להסתמך על דעת חכם אחר ולא מתרצת כך, סימן, שהגמרא סוברת שאותה דעה היא דחויה להלכה.