הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "איכא דאמרי"-"לישנא בתרא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין נב ע"ב

"... איכא דאמרי: הא מני בריבי היא, דתניא בריבי אומר לא אמרו יש דרוסה - אלא במקום שיש מצילין, אבל במקום שאין מצילין - אין דרוסה. ובמקום שאין מצילין אין דרוסה? והא ההיא תרנגולת דהואי בי רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא, ואיתחיד דשא באפיה ומחייה לדשא בסיחופיה, ואישתכח עלי."

דנים האחרונים על הרמב"ם אם פסק כ"לישנא בתרא"

מגיד משנה הלכות שחיטה פרק ה הלכה ד :

ואין דריסה בבהמה וכו'. ... ופירושא דשמעתא הכי הוא דללישנא קמא אמרינן דרב לא אתא למעוטי חתול דממתני' שמעינן ליה מדתנן ודרוסת הזאב דמשמע זאב אין חתול לא אלא אתא לאשמועינן דאפילו בגסה זאב נמי דריס ומילתיה דרב להאי לישנא ע"כ הכי הם מתפרשים בבהמה מן הזאב ולמעלה כלומר דזאב כלמעלה ממנו דהיינו ארי ואפילו בגסה נמי דריס ולא בא למעט למטה ממנו אלא אתא לאשמועינן דדינו כלמעלה ממנו ופליג אדר' בנימין בן יפת שפירש דר' יהודה דמתני' אתא לאשמועינן פי' דברי חכמים אלא ר' יהודה פליג אחכמים ת"ק דידיה דאלו ת"ק זאב אפי' בגסה דריס שדינו כלמעלה ממנו כדאמרינן מן הזאב ולמעלה שר"ל זאב בלמעלה ממנו דהיינו ארי. וללישנא בתרא דאיבעית אימא לא אתא לאשמועינן שהזאב דורס בגסה דלעולם זאב אין לו דריסה בגסה כלל ולא אתא לאשמועינן אלא שאין לחתול דריסה בדקה ואע"ג דממתני' הוה שמעינן לה דתנן ודרוסת הזאב אי לאו דרב הוה אמינא דה"ה חתול והאי דתנן במתני' הזאב משום דאורחיה דזאב למטרף קמ"ל רב דדוקא זאב הוא דלית ליה דריסה ולעולם ר' יהודה דמתני' לפרושי מלתייהו דחכמים אתא כדר' בנימין בן יפת.

וכתב בעל ספר התרומות כיון דאיכא תרי שינויי לשינויא קמא פליגא ולשינויא בתרא לא פליגא אזלינן לחומרא כלישנא קמא והלכה כרב דאמר פליגי והלכה כחכמים דסברי דורס בגסה.

אבל רבינו ס"ל כיון דאיכא תרי לישני דשינויי שבקינן ההוא שינויא קמא דפליגי אמוראי ותנאי ונקטינן כשינויא בתרא דלא פליגי תנאי ואמוראי וזהו דעת הריא"ף ז"ל והרבה מגדולי האחרונים.

ויש מן המפרשים דסברי דגסה לא איקרי אלא דוקא שור גדול וכיוצא בו אבל אם הוא קטן כגון עגל וכיוצא בו אע"פ שיש במינם גסה דינם כדקה. ואחרים כתבו דסתם שנינו במשנה ואין לחלק ביניהם וכן היא סברת רבינו וסברא נכונה היא שהרי טעמא דדרוסה לאו משום שסופה לינקב הוא דא"כ דרוסה בכלל נקובה הויא דהא קי"ל דכל (עוד) [שעומד] לינקב כנקוב דמי אלא ודאי טעמא דדרוסה הוא משום שהארס שורף וסופה למות ולפי זה חלקו חכמים הדורסים והנדרסים כפי הפועל והמתפעל שיש בריה גדולה שטבעה חזק ואינה מתפעלת מכל חיה ויש אחרת פחותה ממנה ומתפעלת. ולפי גודל חכמת בעלי התלמוד חלקו הדברים ולפיכך אין לנו להוסיף על מה שנזכר בפירוש בתלמוד.

מכל הדיון הנ"ל נלמד עיקרון חשוב: אין כלל לרמב"ם האם לפסוק כ"איכא דאמרי" האחרון [כ"לישנא בתרא"]. אלא הכל תלוי בסברא. כאן הוא מביא שתי סברות לפסוק כ"לישנא בתרא":

1. "דלא פליגי תנאי ואמוראי", כלומר, יש עדיפות לפסוק כאותה דעה שלא יוצרת מחלוקת בין תנאים ואמוראים [למעט במחלוקות].

2. יש לפסוק באופן שהמשנה תתכוון לכל המקרים. "דסתם שנינו במשנה ואין לחלק ביניהם".