הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "ואיבעית אימא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין נה ע"א

"ניטל הטחול. אמר רב עוירא משמיה דרבא: לא שנו אלא ניטל, אבל ניקב - טרפה.
מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא ר' יוסי בר זבידא: חותך מעובר שבמעיה - מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות - אסור באכילה, הא בהמה גופא שריא!
הוא הדין דאפילו בהמה נמי אסירא, איידי דתנא רישא מותר באכילה, תנא נמי סיפא אסור באכילה;
ואיבעית אימא: ניקב לחוד, ונחתך לחוד."

1.
הגמרא מקשה על רב עוירא מברייתא, ומתרצת בשני אופנים. האופן השני פותח בביטוי "ואיבעית אימא".

2.
לפי ה"ואיבעית אימא" רב עוירא התיר בניטל הטחול אבל בניקב הטחול – טריפה. ובנחתך – מותר.

3.
לגבי נחתך הטחול ההלכה לפי ה"איבעית אימא" - לקולא.

4.
בית יוסף יורה דעה סימן מג:

וכתב הרשב"א בחידושיו (נה. ד"ה נטל) ולענין נחתך אי הוי כניקב או לא כתב הרב בעל העיטור (הל' שחיטה לד ע"ג) דאיכא מאן דאמר דנחתך כשרה כלישנא בתרא ואיני יודע טעם לדבר זה דכיון דאיכא תרי לישני ואיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא ואפילו נחתך נמי אסור כלישנא קמא והילכך אם נחתך בסומכיה ספק טרפה היא ואסורה מספק עכ"ל. ... וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות שחיטה (הי"ט) שלא הזכיר דין נחתך כלל ומשמע דטרפה במכל שכן דניקב.
ורבינו ירוחם (נט"ו אות ט קכה ע"ד) כתב שכיון שלא כתב הרי"ף (טז:) אלא ניקב ולא כתב נחתך נראה שהוא פוסק כלישנא בתרא ואין דבריו נראין דטפי מסתברא למימר דהרי"ף כתב דניקב טרפה וכל שכן נחתך דאם תמצא לומר דמכשר בנחתך לא הוה שתיק מיניה ...
... ומה שכתב רבינו ואפילו נחתך היינו משום דלפום מאי דסבירא ליה דהלכתא כלישנא קמא מסתברא דטפי שייך למיסר בנחתך מבניקב
ואפשר נמי דאיהו לא הוה גריס אלא לישנא קמא בלחוד כמו בנוסחי דידן דלית בהו לישנא בתרא:

הרשב"א סובר שהיה צריך לפסוק בין שני התרוצים בגמרא – "לחומרא".

5.
ה"בית יוסף" מביא דעה שפוסקים לפי "לישנא קמא" מפני שהיא מסתברת יותר. ומוסיף ה"בית יוסף" שיש נוסחא בגמרא - בסוגייתנו - שלא מופיעה בה כלל שיטת ה"ואיבעית אימא".

5.1
אם היינו אומרים שכעיקרון כל "ואיבעית אימא" בגמרא, זו תוספת מאוחרת של סבוראים, הרי הגיוני שלעיתים תוספת זו לא שובצה בש"ס, בסופו של דבר.