הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי ינאי; רב רבי יוחנן
[כללי פסיקה: אמוראים]
חולין נה ע"ב
איבעיא להו: דאריך וקטין, דכי מצרף לה הוי כסלע, או דלמא, ברוחב סלע על פני השדרה כולה? תא שמע, דפריש רבי נהוראי משמיה דשמואל: ברוחב כסלע על פני כל השדרה כולה. רבה בר בר חנה אמר: ראשי פרקים רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי אמר: מקום טיבורו, בעי רבי ינאי בר' ישמעאל: ניטל מקום השדרה וכולו קיים, ניטל מקום טיבורו וכולו קיים, ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים, מאי? תיקו. אמר רב: כל העור כולו מציל בגלודה, חוץ מעור בית הפרסות; ורבי יוחנן אמר: אפילו עור בית הפרסות נמי מציל.
בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: עור בית הפרסות, מהו שיציל בגלודה? אמר ליה: מציל, אמר ליה, למדתנו רבינו: אלו שעורותיהן כבשרן עור בית הפרסות, אמר ליה: אל תקניטני, שבלשון יחיד אני שונה אותה! דתניא: השוחט את העולה להקטיר כזית מעור של תחת האליה, חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו - פגול, וחייבין עליו כרת, אליעזר בן יהודה איש איבלים אמר משום רבי יעקב, וכן היה רבי שמעון בן יהודה (איש) +מסורת הש"ס: ]איש כפר[+ עיכוס אומר משום רבי שמעון: אחד עור בית הפרסות, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה אלו שעורותיהן כבשרן."
1.
רב ורבי יוחנן חולקים על שמואל ועל רבה בר בר חנה ועל רבי אלעזר ברבי ינאי.
2.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קצח, בהערה רנח, שיש אומרים שרבי יוחנן חזר בו והודה ל"רב", ומסביר שם, שתלוי בשתי גירסאות התלמוד של רב אשי ["מהדורה קמא" ו"מהדורה בתרא"].
2.1
לענייננו חשובה ההערה המועלית [שם], שמכיון שרב ורבי יוחנן בשיטה אחת, הרי הלכה כמותם. מה משמעות הכלל הזה? כנקרא ש"כוחו" של רבי יוחנן גדולה מאד, ולכן צירופו של רב לדעתו "גובר" על 3 האמוראים האחרים.
3.
רי"ף מסכת חולין דף יז עמוד א :
אמר רב כל העור מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות ורבי יוחנן אמר אפילו עור בית הפרסות מציל: (בעא מיניה רבי אמי מר' יוחנן עור בית הפרסות מהו שיציל א"ל מציל): הא מילתא לא איפסיקא בה הילכתא בהדיא
ואיפליגו בה רבואתא
בעל הלכות פסק הלכה כרב ואמר דהדר ליה רבי יוחנן לגביה דרב ואנן לא אשכחינן ליה לרבי יוחנן דהדר ליה לגביה דרב אלא רבי יוחנן עומד בשיטתו הוא
ואיכא מאן דפסק לחומרא כשמואל וכר' ינאי וסייעיה למלתא מתוספתא דאמר הכי
ואע"ג דקי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כמותו כיון ששנינו בברייתא הגלודה אי זו היא גלודה כל שהופשט כל העור שלה ולא נשתייר בו כדי להעלות ארוכה וכמה הוא כדי להעלות ארוכה רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי מבית חללה ולא משאר אבריה ודברי רב נחמן אמר שמואל ודברי ר"א בן אנטיגנוס משום ר' ינאי דמתניתא [כוותייהו] עבדינן כוותייהו דאיסורא הוא ולא איפסיקא בה הילכתא בהדיא לקולא.
4.
לעניינו חשובים הכללים שמוזכרים כאן בדברי הרי"ף:
... אלא הדרינן לכללא דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים וכיון דכולהו ס"ל דעור בית הפרסות אינו מציל בגלודה וליכא מאן דאמר מציל אלא רבי יוחנן והוה ליה ר' יוחנן יחיד אצל רבים ולית הילכתא כוותיה
בדין מסויים אחד רבי יוחנן "יחיד" ואין הלכה כמותו.
5.
המשך דבריו:
וכיון דשמואל ורבי ינאי ורבה בר בר חנה כולהו סבירא להו דלאו כל העור מציל בגלודה אלא עור מיוחד אף על גב דרב ורבי יוחנן קיימי בחד שיטתא הוו להו תרי לגבי תלתא והוו להו כיחיד אצל רבים
בדין נוסף יש 3 אמוראים [שמואל, רבי ינאי, רבה בר בר חנה] נגד 2 [רב ורבי יוחנן] והלכה כרבים.
6.
המשך דבריו:
ואי אמרת נעביד כרב ורבי יוחנן דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ושמואל ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן ורבה בר בר חנה ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן דרביה הוא הא קי"ל דר' ינאי ורבי יוחנן הלכה כר' ינאי דרביה דר' יוחנן הוא
כאן הוא מעלה "חישוב" מעניין:
6.1
רב נגד שמואל – הכלל הוא, שהלכה כרב באיסורים
6.2
רבי יוחנן ושמואל – הכלל הוא, שהלכה כרבי יוחנן.
6.3
רבי יוחנן ורבה בר בר חנה – הלכה כרבי יוחנן מפני שהוא רבו [וצריך לומר, שלא אומרים כאן "הלכה כבתראי", מפני שמדובר בתלמיד נגד רבו המובהק]
6.4
אולם במחלוקת של רבי יוחנן נגד רבי ינאי – הלכה צריכה להיות כרבי ינאי מפני שהוא רבו של רבי יוחנן.
7.
עד כאן יוצא אפוא, שהרי"ף מאשר שהלכה כ"קבוצה" של רבי ינאי,
אבל בכל אופן בהמשך דבריו:
הלכך הויא לן הא מילתא ספיקא ונקטינן בה לחומרא וחזינן דשמואל מחמיר מכולהו הילכך לא מכשרינן לה לגלודה אלא בדאישתייר בה רוחב סלע על פני כל השדרה כשמואל:
הוא קובע "הלכך הויא לן הא מילתא ספיקא", ואולי הוא מתכוון שהספק הוא כיצד להכריע בין רבי ינאי לרב.
7.1
אולי יש לומר שרבה בר בר חנה הולך בשיטת רבי ינאי שהיה רבו של רבו [רבי יוחנן], ולכן אולי שניהם נחשבים כדעה אחת לצורך מניין הדעות!
8.
וראה על כך ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קצט.
