גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשע"ו-תשע"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף נד ע"ב 

חובת קימה בפני עושי מצוה

בגמרא (נד ע"ב) מסופר שרבי חנא פתוראה (שולחני היה והיו לפניו מטבעות הרבה. רש"י) אמר: "עילא מינאי הוה קאי בר נפחא (-בר נפחא עמד לידי), ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא (-וביקש ממנו שאתן לו את סוג הדינר הנקרא 'דינרא קורדינאה' - שרצה לשער בו דין מסוים כלפי דיני טריפה), ובעי למיקם מקמיה ולא שבקני (-רציתי לעמוד מפניו, כדין קימה לפני תלמיד חכם, ולא הרשה לי). אמר לי, שב בני שב, אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים, בשעה שעסוקין במלאכתם". ומקשה הגמרא: "ולא, והתנן (בכורים ד, ג) כל בעלי אומניות עומדים מפניהם (-מפני מביאי הביכורים כשעוברים בתוך ירושלים) ושואלין בשלומן, ואומרין להם אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום. אמר רבי יוחנן, מפניהם עומדין, מפני תלמידי חכמים אין עומדין".

ומבואר בגמרא החילוק בין קימה בפני תלמידי חכמים לקימה בפני מביאי ביכורים, שבפני תלמיד חכם וזקן - אין חובה כשמתבטל ממלאכת אחרים ויש חסרון כיס, ואילו בפני מביאי ביכורים – חובה גם על בעלי אומניות לעמוד בפניהם. וטעם הדבר, מבואר בגמרא (וכ"ה בקידושין לג.): "אמר רבי יוסי בר אבין, בא וראה, כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדין ("צריכים אנו לחבבה", רש"י) מפני תלמידי חכמים אין עומדין".

אכן בהמשך הקשו ודחו בגמרא, דשמא חובת קימה זו אינה משום חביבות המצוה, אלא "כדי שלא תהא נמצא מכשילן לעתיד לבא", וכמו שפירש"י: "אם לא יראום להם פנים צהובים ודרך כבוד, לא ירגילום לבא מפני הטורח" (ובקידושין פירש"י ביתר אריכות: "שלא יביאו עוד, שיאמרו נבזים אנו בעיניהם, ולאו משום חיבוב מצוה הוה, ואילו בני אדם הניכרים חשובים בעיר ועסוקים במצות לא הוה למיקם מקמייהו"), דהיינו שהקימה בפני מביאי ביכורים היא תקנה מיוחדת שלא יגרום הדבר שיזלזלו בני אדם בקיום המצוות, ואכן במקום שאין חשש שיבואו לידי זלזול במצוות אין חובת קימה במקום שיש ביטול מלאכה.

גם בירושלמי במס' ביכורים (שם) נידון ענין זה, ושם איתא: "שנייא היא הכא, שהיא אחת לקיצים (-שונה היא מצות ביכורים שאינה אלא פעם אחת בשנה, וחביבותה גדולה עד מאוד, ולכן חובה גם לבעלי אומניות לקום בפניהם), רבי יוסי בי רבי בון בשם ר' חונא בר חייא, בא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה, שמפני זקן אין עומדין, ובפני עושי מצות עומדין (כנראה, שרבי יוסי בי רבי בון שבירושלמי הוא רבי יוסי בר אבין שבבבלי, הנ"ל), אמר רבי יוסי בי רבי בון אילין דקיימין מן קומי מיתא, לא מן קומי מיתא אינון קיימין לון, אלא מן קומי אילין דגמלים ליה חסד" (כלומר, אלו הקיימים בפני המת, לא בגלל המת הם עומדים, אלא, בפני נושאי המטה שגומלים חסד עם המת).

לפי הירושלמי נחלקו בזה - אם חובת קימה בפני עושי המצוה גם לבעלי אומניות היא רק במצוה שהיא אחת בשנה, לתירוץ א' נאמר דין זה רק במצוה שהיא אחת לשנה (וביארו רוב האחרונים הסברא, כי מאחר שהיא "באה מזמן לזמן לא חשו על הפסד מועט כזה", וחובה לקום בפניהם גם כשיהיה הפסד ממון. ראה 'פני משה' על הירושלמי; חי' מהרי"ט קידושין שם), ולרבי יוסי בי רבי בון - נאמר דבר זה גם במצוה שמזדמנת יותר מפעם בשנה, כדוגמת מצות לווית המת שהזכיר בדבריו (וע"ע בשו"ת נוב"י קמא או"ח סי' כז).

ומצינו בכמה מקורות שנוקטים למעשה, כדברי רבי יוסי בר אבין, וכדאיתא בפירוש הרע"ב על המשנה (ביכורים שם): "כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים מפניהם - אע"ג דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד מפני ת"ח בשעה שעושים במלאכתן כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, מכל מקום היו חייבים לעמוד מפני מביאי ביכורים - דחביבה מצוה בשעתה, ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה, ומפני נושאי התינוק לברית מילה" [דברי ברטנורא הללו ציינם הגרעק"א בהגהותיו בהל' מילה (יו"ד ריש סי' רסה), וז"ל: "כשמביאין התינוק צריכים לעמוד מפניהם, ברטנורא פ"ג מ"ג דבכורים"], וכן הביא בשלטי גבורים על המרדכי (שבת רמז תכב) המשנה בביכורים כמקור לדברי המרדכי שיש לעמוד בשעת קיום מצות ברית מילה (עי' ב"י יו"ד סי' רסה).

וכן כתב הטורי זהב (יו"ד סי' שסא סק"ב) על מה שנפסק בשו"ע (שם ס"ד): "אפילו במקום שאינו צריך ללוות את המת צריך לעמוד מפניו", וכתב: "ומכל מקום נראה לי ללמוד, דבכל דבר מצוה שאדם הולך ומתעסק בה יש לעמוד לפניו, וכן משמע בפ"ק דקידושין (דף לג) 'א"ר יוסי בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים בעלי אומניות ומפני ת"ח אין עומדים' משמע כל מצוה". וכן הביא הבאר היטב (יו"ד שם) בשם ספר חסידים (סי' תקפ), עי"ש.

ואין לתמוה - הלא בגמרא דחו את דברי רבי יוסי בר אבין, כאמרם: "ממאי, דילמא כדי שלא תהא נמצא מכשילן לעתיד לבא", שכבר כתב המהרי"ט (שם) ליישב הערה זו בתרי אנפין, ראשית, כי יש מקום לומר שאין זה אלא דחויא בעלמא, ואדחויא לא סמכינן, ומה גם שבירושלמי הביאו את דברי רבי יוסי בר אבין ללא שום דחיה. ועוד יש ליישב בזה, כי דיחוי זה לא נאמר כי אם כלפי חובת קימה גם כשיש ביטול מלאכה וחסרון כיס, בכגון דא שפיר דחו שאין חובה לקום במקום שיש הפסד ממון, אולם, במקום שאין הפסד ממון – אנו נוקטים להלכה כדברי רבי יוסי בר אבין ש'חביבה מצוה בשעתה', וחייבים לחלוק כבוד לעושי מצוה.

-------------

עסקנו בהא דאיתא (נד ע"ב. וכ"ה במס' קידושין דף לג ע"א) "אמר רבי יוסי בר אבין, בא וראה, כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדין, מפני תלמידי חכמים אין עומדין", ולפי הרבה פוסקים נקטינן כן להלכה שישנה חובת קימה בפני מקיימי מצוות, וכמו שהבאנו במאמרנו הקודם.

ותחילה נביא כאן קושיא גדולה שהקשו גדולי האחרונים, למה לא נחשב תלמיד חכם כעושי מצוה - מחמת לימוד התורה, שבוודאי עוסק כל שעה בלימוד התורה, ואין לך מצוה גדולה מזו, ומדוע לא יתחייבו לקום מפניו בגלל עוסקו בתורה בשעה זו, וחביבה מצוה בשעתה.

הפני יהושע (קידושין שם) תירץ בזה: "דשאני הכא דמה שהן עומדין 'מפני מביאי ביכורים', היינו דבהאי שעתא גופא עסקי במצות הבאת ביכורים גופא, והיינו דקאמר בשעתה, משא"כ בקימות תלמיד חכם אפשר דבהאי שעתא לא עסיק התלמיד חכם בתורה", מבואר, שחובת קימה בפני מקיימי מצוה היא רק כאשר ניכר ונודע עסק המצוה, ואילו הת"ח אין הדבר ניכר ונודע, ולכן אין חובה לקום מפניו, ונמצינו למדים שמפני ספק מקיימי מצוה - אין חובת קימה.

ואילו הנודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' כז) חידש מכח קושיא זו, ש'חביבה מצוה בשעתה' נאמר רק במצוה הבאה מזמן לזמן, ורק מחמת מקיימי מצוה הבאה מזמן לזמן חובה לקום מפניו, וז"ל: "ותדע, שהרי רצה לומר במסכת קדושין דף ל"ג ע"א, דהא דכל בעלי אומנות עומדים מפני מביאי בכורים שהוא משום חיבוב מצוה בשעתה, ואטו יקומו בעלי אומנות בכל יום מפני קורא קריאת שמע בעונתה, הא ודאי ליתא, דהרי אטו תלמיד תורה לאו מצוה בשעתה היא, וכל שעה אין לה תשלומין בחברתה, שהרי אחרי כן הוא חוב לעצמו, ואם כן למה בפני ת"ח אין עומדים, והא אי אפשר לת"ח בלא לימוד תורה דרך הילוכו, דכתיב (יהושע א, ח) 'והגית בו יומם ולילה', אלא ודאי דמצוה שאינה נוהגת בכל יום חביבה יותר" (עי' שו"ת מחנה חיים ח"ג או"ח סי' ד).

החתם סופר בחידושיו עה"ת (פר' כי תצא ד"ה מס' מכות) כתב בזה: "וצריך עיון, וכי תלמיד חכם לאו עוסק במצוה הוא כל שעה, הרי העידו חז''ל (ברכות כד:) על תלמיד חכם שאינו הולך בלי הרהורי תורה, ומשום הכי אסרו לו לעמוד במבואות המטונפות, ואם כן הרי כל שעה עוסק במצות תלמוד תורה, וכי יש לנו מצוה גדולה ממנו, ומאי טעמא לא יעמדו מפניו. וי''ל, נהי דעסק התורה חשובה מצוה רבה, וגם אמת הוא שתלמיד חכם אי אפשר לו בלא הרהור תורה, מ''מ הרהור לאו כדבור דמי, ולא מקרי זה עוסק בתורה שנעמוד מפניו כמו מצוה בשעתה". בתירוצו מבואר, שבלימוד התורה בהרהור לא מתקיימת מצות לימוד התורה כראוי ובשלימותה, ולכן אינו נחשב כמצוה בשעתה שחובה לעמוד מפניו.

אודות מקור וטעם החיוב לקום בפני עושי מצוה, כתב הפני יהושע (שם) שחובת קימה לפני עושי מצוה "לא רמיזא באורייתא כלל". ולדבריו יש לדון האם חובה זו היא מן התורה או מדרבנן, ובדברי בעל התניא ב'ליקוטי אמרים' (פרק מו) - יוצא מפורש שהוא חיוב דרבנן. והרי בזה לשון קדשו: "וזהו שנאמר (ויקרא כ, כו) 'והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', ואומר (במדבר טו, מ-מא) 'ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם אני ה' אלקיכם' וגו', פירוש, כי על ידי קיום המצות הריני א-לוה שלכם כמו 'אלקי אברהם אלקי יצחק' וכו' שנקרא כן - מפני שהאבות היו בחי' מרכבה לו ית' ובטלים ונכללים באורו, וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצות, לכן חייבו רבותינו ז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו, מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו, רק שאין נפשו - כמו האבות וכיוצא בהן שראו עולמם בחייהם - מרגשת, מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלקים".

כעין ביאור זה שחובת קימה לפני מקיימי מצוה היא "מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו", מצינו בדבריו גם לענין חובת קימה לפני זקן תלמיד חכם, וכלשונו ב'ליקוטי תורה' (פר' קדושים ד"ה והדרת): "'והדרת פני זקן' (ויקרא יט, לב) - זה שקנה חכמה (קידושין לב:)... דהיינו, מי שתופס במוח הזכרון וחקוק על לוח לבו תמיד, כמאמר רבותינו ז"ל (שבת קיד.) 'איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום', שאז מצוה לעמוד מפניו גם בשעה שאינו עוסק בתורה, לפי שהקב"ה שוכן עד בקרבו גם כשעוסק במילי דעלמא, מאחר שהתורה חקוקה במוח הזכרון שבנשמתו ועל לבו ואורייתא וקוב"ה כולא חד". המורם מדבריו הק' של בעל התניא זי"ע למדנו שמה שחייבו חז"ל לקום בפני מקיימי מצוה הוא משום לתא דחובת קימה בפני זקן, ופנימיות הדברים, שורשם וענינם, חד הוא.

הגאון האדר"ת כתב בהגדרת חיוב זה בקונטרס 'ואלה יעמדו' (נדפס בקובץ 'ישורון' ניסן תשנ"ז עמ' קעה אות מב) וז"ל: "נראה לי, דטעמא שעומדים מפני העוסק במצוה, לפי שבשעה זו הוא כמו בעל מעשים לקום מפניו, כדאמר ליה שמואל לרב יהודה על יחזקאל אביו (עי' קידושין לג:), וכטוש"ע יור"ד סי' רמ"ד סעיף יב". וביסוד חיוב זה יש להביא דברי הר"ן (קידושין על הרי"ף שם): "שכל שמוחזק בבעל מעשים ואין ספק בעניינו, כרב יחזקאל עומדין מפניו, שלא צותה התורה בחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים, אלא שלא פרשה תורה במעשה כמו שפרשה בחכמה, לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל". לאור דבריו, יתכן שיש בזה חובת קימה מן התורה, כשם שחובה היא לעמוד בפני מי שהוא מוחזק כבעל מעשים טובים, ובשעת עסק המצוה ממש נחשב כל אחד מישראל כמוחזק במעשים טובים וחובה לקום מפניו.