הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "ופליגא ד..."

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין סג ע"ב

"ופליגא דרבי אבהו; דא"ר אבהו: ראה - זו איה, ולמה נקרא שמה ראה - שרואה ביותר, וכן הוא אומר +איוב כ"ח+ נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. תנא: עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל. מדראה היינו איה, מכלל דדאה לאו היינו ראה, מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא, מאי שנא הכא דכתיב דאה ומאי שנא התם דלא כתיב דאה? אלא לאו ש"מ: דאה וראה ואיה - אחת היא. ומדראה היינו איה, מכלל דדיה לאו היינו איה, מאי שנא התם דכתיב למינהו אאיה, ומ"ש הכא דלא כתיב למינהו אאיה אלא אדיה? אלא שמע מינה: דאה וראה דיה ואיה - אחת היא"

1.
לפי הסבר הרב קאפח ["כתבים" כרך ב] שיטת הרמב"ם היא לפסוק כשיטה בגמרא שמופיעה אחרי המילים "ופליגא ד..."

2.
לפי זה הרמב"ם צריך לפבוק כרבי אבהו ש"איה" זו "ראה".
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה יד:

סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מנין טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרין,
והמינין האסורין ארבעה ועשרים הן, ואלו הן: (א) נשר, ה (ב) פרס, (ג) עזניה,
(ד) דאה והיא הראה האמורה במשנה תורה,
(ה) איה והיא הדיה האמורה במשנה תורה, (ו) מין האיה שכן כתוב בה למינה מכלל שהוא שני מינין, (ז) עורב, ו (ח) זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר, (ט) יענה, (י) תחמס, (יא) שחף, ז (יב) נץ, (יג) ושרנקא והוא מין הנץ שכן כתוב בו למינהו, (יד) כוס, (טו) שלך, (טז) ינשוף, (יז) תנשמת, (יח) קאת, (יט) רחמה, (כ) חסידה, (כא) האנפה, (כב) מין האנפה שכן נאמר בה למינה, (כג) הדוכיפת, (כד) העטלף. ח

רואים ברמב"ם שהעוף שנקרא "ראה" אינו זהה לעוף שנקרא "איה", ולא כרבי אבהו, וקשה, שהרי היה צריך לפסוק כרבי אבהו.

3.
עונה הרב קאפח: הרמב"ם הבין מסוגייתנו שהגמרא פוסקת שלא כרבי אבהו, ולכן הרמב"ם פוסק כמו ה"שמע מינה" בגמרא. והרב קאפח טוען, שלרמב"ם היתה גירסא שונה [שלא כרש"י]. מסקנת הגמרא היא [לפי הגירסא בגמרא] שכל ה 4 עופות: דאה, ראה, דיה ואיה הם אותו אחד. ולפי הרמב"ם הם 2 עופות שונים.

4.
וקשה: מי כתב את הביטוי "ופליגא ד..." [לפי שיטת הרב קאפח ברמב"ם]? כנראה שמדובר ב"עורך הגמרא". וכיצד יתכן ש"עורך הגמרא" כתב כאן "ופליגא ד..." כשהוא עצמו - בתור עורך הגמרא - ידע שהגמרא לא מקבלת את דברי רבי אבהו.

5.
אולי ניתן ליישב, שהביטוי "ופליגא ד..." [לפחות בסוגייתנו] נאמר בתקופת המשא ומתן התלמודי בין האמוראים, ושם היתה ההכרעה כמי שחולקים עליו "ופליגא ד...", ואילו המסקנה של "שמע מינה" היא המאוחרת יותר. אבל הסבר זה נראה קצת קשה.

6.
ואולי אפשר לומר לומר, שה"שמע מינה" היא מסקנה בתקופת מחלוקת האמוראים, ואילו הביטוי "ופליגא ד..." הוא המסקנה של עורך הגמרא [לפי שיטת הרב קאפח ברמב"ם].

7.
ואולי יותר מתאים לומר, ששני הביטויים נקבעו בש"ס על ידי עורכי הגמרא, כשדווקא הביטוי "שמע מינה... שמע מינה" [שלא כרבי אבהו] הוא המאוחר יותר, וגובר על המשתמע מהביטוי "ופליגא ד...".