הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

תנאים: "תנא" בסוף משנה האם חולק גם על הרישא

[תנאים: כללי פסיקה]

חולין פו ע"א

מתני'. חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם - חייב לכסות, בינן לבין עצמן - פטור מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו: ששחטו ואחרים רואין אותן - אסור לשחוט אחריהם, בינן לבין עצמן; רבי מאיר - מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרים, ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים. 
גמ'. ורבנן, מאי שנא רישא דלא פליגי, ומאי שנא סיפא דפליגי? ...
אלא: רבנן אכולה מילתא פליגי, ונטרי ליה לר' מאיר עד דמסיק לה למילתא, והדר פליגי עילויה."

1.
מסקנת הגמרא שדברי חכמים בסיפא מוסבים גם על הרישא, זאת אומרת, שחכמים חולקים גם על רבי מאיר בסיפא וגם על "תנא קמא" ברישא.

2.
חשוב להדגיש: הביטוי "וחכמים אוסרים" לא מתאים באופן לשוני לרישא. ברישא מדובר אם צריך לכסות את הדם, ואם חכמים חולקים היה צריך לכתוב: "וחכמים מחייבים לכסות את הדם [מספק]".

3.
ב"שוטנשטיין", הערה 22 מוסיף הערה: "והתנא סמך עך הלומד, שיבין מעצמו, שכשם שאוסרים חכמים לשחוט את אמה ואת ולדה, כך הם מחייבים גם כן לכסות את דם שחיטתם".

4.
נראה שההסבר קצת קשה. ובודאי שלא דומה לאותם מקרים במשניות שהחולק על הסיפא מתייחס גם לרישא – כאשר אותה מילה "חייב"/"פטור" וכד' מתאימים לכל חלקי המשנה.