הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אימתי"; במה דברים אמורים; סתם משנה
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין פח ע"א
דם הניתז, ושעל הסכין - חייב לכסות,
אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא - פטור מלכסות.
דם הניתז ושעל הסכין [וכו'].
תנו רבנן: וכסהו - מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות, אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות.
תניא אידך: וכסהו - מלמד שכל דמו חייב לכסות, מכאן אמרו, דם הניתז ושעל אגפיים - חייב לכסות;
אמר רבן שמעון בן גמליאל; במה דברים אמורים - שלא כסה דם הנפש, אבל כסה דם הנפש - פטור מלכסות. במאי קא מיפלגי?
רבנן סברי: דמו - כל דמו,
ר' יהודה סבר: דמו - ואפילו מקצת דמו,
ורשב"ג סבר: דמו - המיוחד. "
1.
הגמרא דנה איזה דם – וכמה - חייב בכיסוי.
במשנה בדף הקודם שתי דעות:
תנא קמא: חובה לכסות גם את הדם הניתז [ולא רק את הדם הנשפך],
ורבי יהודה: אם יש דם שלא ניתז וכיסו אותו פטור מלכסות את הדם הניתז.
2.
בברייתא הראשונה [מובאת כ"תנו רבנן"] שתי דעות:
2.1
תנא קמא: גם הדם שניתז [ולא נשפך] חייב בכיסוי.
2.2
רבי יהודה: אם נשאר דם אחר שלא ניתז אין צורך לכסות הדם הניתז.
2.3
דיון בפרשנים האם רבי יהודה חולק על תנא קמא או מפרשו ואין מחלוקת, וכאילו כל הברייתא סוברת כדברי רבי יהודה.
3.
הברייתא השניה [מובאת כ"תניא אידך"]:
3.1
תנא קמא: חובה לכסות כל הדם [גם את הדם הניתז] כתנא קמא בברייתא הראשונה - לעיל בסעיף 2.1
3.2
רבי יהודה סובר כלעיל בברייתא הראשונה - בסעיף 2.2
3.3
רשב"ג אומר שאם כיסה את דם הנפש פטור מלכסות כל דם אחר.
4.
והגמרא מסבירה את יסודות המחלוקת בין 3 הדעות.
5.
הערות:
6.
הברייתא הראשונה ["תנו רבנן"] דומה מאד למשנה, אלא שבברייתא מובא גם המקור לדין של תנא קמא
7.
בברייתא השניה דעת תנא קמא דומה למשנה ולברייתא הראשונה [עם תוספת של "על אגפיים"].
8.
עיקר השינוי בברייתא השניה הוא בכך, שמובאת בברייתא דעתו של רשב"ג לגבי "דם הנפש".
9.
והגמרא מציינת במפורש שיש כאן 3 דעות: "תנא קמא"; "רבי יהודה"; רשב"ג.
10.
ביטויים מיוחדים בסוגייתנו:
11.
"תנא קמא" מוגדר בגמרא כ"רבנן". מדוע לא מנוסח כ"חכמים"?
12.
בפשטות, "תנא קמא" הכוונה לתנא יחיד ומסויים, ולשיטת ראשונים מסויימות הכוונה לתנא רבי מאיר [ונחשב ל"סתם משנה – רבי מאיר" – אפילו כשיש מחלוקת באותה משנה], ויש מהראשונים שסוברים שהכוונה לקבוצת חכמים "רבנן".
ויש נפקא מינה להלכה: אם מדובר ביחיד - נניח רבי מאיר - הרי שההלכה תהיה כרשב"ג [ואפילו אם נאמר שהרישא מוגדרת כ"סתם משנה" אבל מכיון שיש אחריה דעה חולקת הכלל הוא "סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם", ולכן אין ההלכה כרישא], ואם נאמר שהרישא – "תנא קמא" - הוא "רבנן", הרי שכעיקרון ההלכה צריכה להיות כרבים כנגד היחיד.
במקרה שלנו מדובר ברשב"ג – ויש בו כללי פסיקה.
13.
הביטוי: "אמר רבי יהודה אימתי..." פרושו שבא לחלוק על תנא קמא או לפרשו. הכלל הוא על פי הגמרא הבאה:
והא אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כה עמוד א
אימתי ובמה - אינו אלא לפרש דברי חכמים.
רבי יוחנן אמר: אימתי - לפרש, ובמה - לחלוק. ודכולי עלמא, אימתי לפרש הוא! - גברא אגברא קא רמית? - מר סבר: פליגי, ומר סבר: לא פליגי. - ולא פליגי? והתניא: בין שיש לו אומנות שלא הוא, בין שאין לו אומנות אלא הוא - הרי זה פסול! - ההיא רבי יהודה משום רבי טרפון היא. דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהן נזיר, לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה.
14.
כל הדיון הוא על סגנונו של "רבי יהודה". בפשטות, הכלל הוא שאם רבי יהודה אומר על "תנא קמא" – "אימתי" הוא בא לפרש. לפי זה בסוגייתנו רבי יהודה לא חולק על תנא קמא ושלא כמשמע בגמרתנו.
14.1
ויש שאומרים שהכלל המוזכר בגמרא הנ"ל [בסעיף 13] נכון רק כאשר אין הוכחה מהגמרא לא כמו הכלל, והנה בסוגייתנו באמת הגמרא מכריעה שלא לפי הכלל הנ"ל
14.2
אבל קשה: מדוע המשנה [והברייתא] השתמשה בדברי רבי יהודה בביטוי "אימתי", אם רבי יהודה הנשיא ידע מהכלל של הגמרא [שנאמר על ידי רבי יוחנן שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא].
14.3
ואולי ניתן ליישב: יש אומרים שהכלל הנ"ל [בסעיף 13] חל רק במשנה ולא בברייתא.
ולכן יתכן: הברייתא "תנו רבנן" היתה לפני רבי יהודה הנשיא והוא השאיר את לשון הביטוי "אימתי" [כעין הכלל של "משנה ראשונה לא זזה ממקומה"] אבל לא כדי לפרש את תנא קמא אלא באמת בא לחלוק [כמשתמע בגמרא בסוגייתנו].
15.
רמב"ם הלכות שחיטה פרק יד הלכה ח:
דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם ג דם אלא הוא חייב לכסות.
משמע מהרמב"ם שפוסק כתנא קמא במשנה ובברייתות.
15.1
השגת הראב"ד:
דם הניתז ושעל גבי הסכין וכו'. א"א אלו דברי הרב ז"ל שעושה דברי רבי יהודה מפרש משום דאמר אימתי
אבל אין אחרים מודים לו משום דגמרא מפרש להו דפליגי בקראי.
הראב"ד מסביר את הרמב"ם שטוען שרבי יהודה לא חולק על תנא קמא אלא בא לפרשו, וכדברי הגמרא בסעיף 13 לעיל.
מה פוסק הראב"ד עצמו? לא ברור, הוא רק מעיר שמשמע בגמרא שרבי יהודה חולק על תנא קמא.
16.
מגיד משנה הלכות שחיטה פרק יד הלכה ח:
דם הניתז וכו'. תנן במתני' דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א"ר יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם אחר פטור מלכסות
ודעת רבינו דר"י מפרש דברי ת"ק וכן כתב בפירוש המשנה ופסק הלכה כמותו וזהו שכתב כאן
ואע"פ שיש מי שפירש דר"י בא לחלוק דברי רבינו עיקר
דהא קי"ל בעירובין בשלהי פרק חלון כ"מ ששנה ר"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ואפילו ר' יוחנן דפליג התם במה לחלוק באימתי מודה דאינו אלא לפרש
ועוד יש דקדוקים הרבה בגמ' וגירסאות מחולפות ואין כאן מקום להאריך:
הוא מסביר כפי דברינו בכל המהלך.
17.
לא ברור מה יענה הרמב"ם על כך שמהגמרא משמע שרבי יהודה חולק על תנא קמא.
18.
אולי ניתן ליישב: הגמרא כשפרשה שרבי יהודה חולק על תנא קמא היתה לה מסורת עתיקה כזאת, אבל רבי יהודה הנשיא במשנה הכריע שלא חולק על תנא קמא, ולכן השתמש בביטוי "אימתי". זה חידוש, שרבי יהודה הנשיא מכריע שלא כמסורת שהיה בידי הגמרא!
19.
שיטת תוס' [התייחסות לדברים שחלקם נאמרו כבר בסעיפים הקודמים]
תוספות מסכת חולין דף פח עמוד א:
רבנן סברי דמו כל דמו - ואע"ג דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דאימתי דרבי יהודה לפרש היינו דוקא במשנה אבל בברייתא לא דבכל הספרים גרסינן בסוף חלון (עירובין דף פא:) כל מקום שאמר רבי יהודה במשנתינו אימתי וכו'
הכלל ש"אימתי" בא לפרש חל רק במשנה ולא בברייתא.
20.
המשך תוס':
ואומר ר"ת דהכא הלכה כרבי יהודה דמתניתין כוותיה אתיא דאע"ג דבברייתא על כרחך בא לחלוק במתניתין אתא לפרש
רבנו תם פוסק כרבי יהודה מפני שמסביר את דעת חכמים במשנה. ובברייתא בא לחלוק [כדברי הגמרא].
21.
המשך תוס':
ומיהו לרמי בר חמא (ורב חסדא) משמע בזה בורר (סנהדרין דף כה.) דאף במשנה הוי אימתי לחלוק היכא דמוכח והכא מוכח כיון דבברייתא בהדיא פליגי רבנן ולרבי ירמיה בפ"ק דגיטין (דף ז: ושם ד"ה אומר) הוי לחלוק אע"ג דלא מוכח גבי ספינה דמשני הא רבי יהודה והא רבנן והיא משנה במסכת חלה (פ"ב מ"ב)
הוא מקשה: הרי הכלל הוא שאם יש הוכחה שרבי יהודה בא לחלוק אז לא חל הכלל שבא לפרש. והרי בברייתא ברור שבא לחלוק [כדברי הגמרא].
22.
המשך תוס':
וי"ס דגרסי בברייתא קמייתא וכסהו מלמד שדם הניתז ושעל אגפיים חייב לכסות אמר רבי יהודה כו' תניא אידך וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו כו' רשב"ג אומר כו' ולפי גירסא זו יכול להיות דברייתא באה לפרש והא דקאמר ורבנן סברי אדרבנן דרשב"ג קאי.
אולי אין הוכחה מהגמרא שיש 3 דעות. אלא רבי יהודה באמת בא לפרש במשנה ובברייתא הראשונה. והגמרא כשאומרת "רבנן" היא מתכוונת ל"רבנן" בברייתא האחרונה בלבד והם אינם זהים ל"רבנן" ["תנא קמא"] של המשנה ושל הברייתא הראשונה.
23.
מסקנה מעניינת: כשאומרים "תנא קמא" או "רבנן" ואולי גם "חכמים" לא בהכרח הכוונה לאותם חכמים בכל איזכורם של ביטויים אלה. כלומר: "תנא קמא" במשנה א לא זהה ל"תנא קמא" במשנה ב, וכן בכולם.
24.
וראה בהרחבה ב"מתיבתא", הערות ט, יב, ושם, ב"ילקוט ביאורים", עמודים קמה-קמז.
משמע שם שאם רבי יהודה – במשנה – לא בא לחלוק אלא לפרש את "תנא קמא" [כדעת הרמב"ם] הרי שהמשנה נחשבת כ"סתם משנה", ולכן הלכה כמותה נגד רשב"ג.
24.1
לפי האמור בסעיף 24 נוכל להסיק כלל מעניין: גם אם מוזכר שם של חכם במשנה היא יכולה להיחשב כ"סתם משנה", בתנאי שאותו תנא שמוזכר בה בא לפרש את תנא קמא!
