סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

כבשר בלפת - לפת

 

"מתניתין. ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה? כבשר בלפת" (חולין, צו ע"ב). 
 

שם עברי: לפת   שם באנגלית: Turnip   שם מדעי: Brassica rapa

שם במקורות: ליפתא   שמות בשפות אחרות: ערבית - לפת, סלג'ם 


נושא מרכזי לעיון: מדוע נבחרה הלפת כמדד לנתינת טעם של בשר?

 
הבדיקה להערכת הכמות הנדרשת ל"ביטול" (מראה או טעם) חייבת להתבצע בתערובת של החומר הנבדק עם חומר "נייטרלי" (חומר שלא יסתיר את המראה או יבטל את הטעם) על מנת שהשפעתו תוכל להתבטא. למשל לגבי מראה: "מתניתין. דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם חייב לכסות, נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים וכו'" (חולין, פז ע"א). בכיסוי הדם המדד הקובע הוא מראה הדם ומראה זה נקבע ביחס למים חסרי הצבע. במקרה שדם התערב ביין שגם הוא אדום (הוא איננו "נייטרלי") ההערכה מתבצעת תחת ההנחה שהיין הוא מים. מפרש רש"י במקום: "נתערב ביין - שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו. רואין אותו - יין כאילו הוא מים ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור הזה חייב לכסות". במשנתנו נבדק היחס בין גיד הנשה לבין הבשר שבו הוא התבשל. בדומה לעירוב דם ויין, שבו אין אפשרות לקבוע האם מראה הדם עדיין קיים, כך גם בעירוב (בישול) גיד הנשה בבשר הירך אין אפשרות לקבוע האם עדיין קיימת נתינת טעם שהרי הטעמים שווים. הפתרון בשתי הדוגמאות דומה: לגבי חובת כיסוי הדם מעריכים את יחס התערובת כאילו היין היה מים (חומר "נייטרלי") ואילו באיסור גיד הנשה כאילו בשר הירך הוא לפת. עלינו להניח אם כן שהלפת מהווה חומר "נייטרלי" מבחינת טעמו ולכן טעם הגיד יתבטא בו ללא הפרעה. נראה לי שיש בשיקול זה תרומה לאפשרות זיהוי הלפת משום שאכן בניגוד לקרובי משפחתה כדוגמת הצנון בעלי הטעם החריף (ראה במאמר "ריח צנון אני מריח בגליל") הרי שטעמה של הלפת מתון (בלשון רש"י "מתוק" (חולין, קי"ב ע"א ד"ה ליפתא).

על פי רש"י הלפת נקבעה כמדד לנתינת טעמו של גיד הנשה כ"הלכה למשה מסיני" (1) ובירקות אחרים היחס לנתינת טעם יהיה שונה: "כבשר בלפת - רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד בלפתות הירך אסור, דשיעורין הלכה למשה מסיני, וגמירי דבהכי משערינן. דאף על פי שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר". ייתכן וניתן להקביל בין חלקי המשפט "כרוב או קפלוט" ו"היה צריך פחות או יותר" ולטעון שכוונת רש"י דווקא בסדר זה. בכרוב נתינת טעם היא על ידי כמות קטנה יותר של בשר בהשוואה ללפת ואילו בקפלוט נתינת הטעם היא על ידי כמות גדולה יותר. ניתן לדרג את הירקות על פי מידת הטעם הקיים בהם העלול למנוע את התבטאות טעם הבשר. הכרוב הוא ה"נייטרלי" ביותר ולכן מעט בשר ייתן בו טעם. הלפת היא בעמדת ביניים ואילו נתינת הטעם בקפלוט (ירק דמוי בצל) דורשת כמות בשר גדולה בגלל חריפותו (ראה במאמר "(ראה במאמר "כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט").

נראה שבניגוד לרש"י הרי שהרמב"ם (חולין, פ"ז מ"ד) סובר שהלפת היא ה"נייטרלית" ביותר מבין כל הירקות ולכן השפעת הבשר עליה החזקה ביותר: "אמרו כבשר בלפת, רוצה לומר שיתן בו טעם כל שהוא, שיורגש בחוש הטעם, כמו שיורגש לאדם הלפת המבושל בבשר בעת שטועמו ומבחין בינו לבין המבושל בלי בשר, לפי שהבשר משפיע בטעם הלפת, מה שאין משפיע כן בזולתו מן הצמחים".

על טעמה של הלפת אנו לומדים מהלכה נוספת הקשורה לבליעת שמנונית שעל הסכין: "אמר חזקיה משום אביי, הלכתא: דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר לבי פסקיה ואכיל, קילחי דליפתא שרי, דסילקא אסירי, ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי" (2) (חולין, קיא ע"ב). רש"י: "ליפתא - לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו".

בהמשך סוגית "ביטול" (חולין, צז ע"ב) אנו לומדים במפורש על השפעתו החזקה של הקפלוט אך גם מוצאים דרגה נוספת בעוצמת טעם (ולא של נתינת טעם כפי שנראה בשורות הבאות) והיא טעמם של הפלפלין: "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט. אמר ליה רבי אבא לאביי: ולשערינהו בפלפלין ותבלין, דאפילו באלף לא בטלין? א"ל: שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט". בניגוד לדיון הקודם בו הבשר היה המיעוט שנתן טעם בתבשיל הירקות (לפת, כרוב וקפלוט) הרי שעתה התהפכו התפקידים והירקות משמשים כתבלין הנותן טעם בתבשיל. משתמע מדברי רבי אבא שהפלפלין אמנם בעלי טעם חזק יותר מהקפלוט אך מתשובתו של רבי יוחנן עולה שעוצמת נתינת הטעם על ידי איסורים מוגבלת לסף הטעם של הבצל והקפלוט. לאור כך שהפלפלין בעלי טעם חזק משל קפלוט ייתכן והם יבטלו איסור בשיעור קטן יותר (דרגה נוספת לדירוג שערך רש"י). אמנם אין איסורים שטעמם חזק יותר מבצל וקפלוט אך אין זה אומר שאין תבשילים שעוצמת טעמם חזקה יותר (ראה את הרש"ש כאן המפרש באופן שונה את דברי רבי יוחנן).

בשולי הדברים יש להעיר שלכאורה דברי רבי יוחנן האומר שבכל האיסורים בתורה משערים כאילו הם בצל וקפלוט סותרים את דברי המשנה האומרת שמשערים כבשר בלפת (רש"י: "כל איסורין שבתורה - לבד גיד הנשה דכבשר בלפת הוא"). בשאלה זו עסקו כאן הראשונים. תוספות (צז ע"ב ד"ה כל) למשל מחלק בין המשנה העוסקת בגיד הנשה שטעמו חלש יותר לבין איסורים אחרים.

 


לפת          צילם: thebittenword.com

 

הרחבה 

ביולוגיה

צמח המוצא של הלפת לא ברור כמו גם מוצאם של רבים מצמחי התרבות ממשפחה זו – משפחת המצליבים. ייתכן ומוצא חלק מהמינים הוא כרוב החוף. קיימות מחלוקות לגבי התוקף שיש להקבלה בין מינים הקיימים היום למינים שתוארו במקורות קדומים. מקובל למיין את גידולי הכרוביים לשתי קבוצות ברמת מין ושתיהן נכללות בקבוצת מיון הנקראת שבט הכרוביים Brassiceae)). שבט זה כולל שני מינים שכל אחד מהם מתחלק לכמה תתי מין או ואריאנטים.

א. קבוצת המין Brassica oleracea, הכוללת זנים אחדים: כרוב לבן, כרוב אדום, כרוב מסולסל, כרוב ניצנים כולם בעלי "ראשים", כרובית וברוקולי ירוק שאוכלים בהם את התפרחת; כרוב עלים וקולרבי. 

ב. קבוצת המין Brassica rapa, שמגדלים ממנה בארץ את הכרוב הסיני ואת הלפת. יש להעיר שלמרות שהצנון דומה מאד ללפת אין הוא שייך לאותו המין. כיום מגדלים בעולם, באופן נרחב, זני לפת עבור עלים, אשרושים ועבור הזרעים המשמשים להפקת שמן. בעבר נחשבה הלפת כמין שונה מהמינים ששימשו להפקת שמן ולכן נקראה בשם שונה. החל מתחילת שנות ה – 90 לאחר שנמצא שה"מינים השונים" מכליאים באופן חופשי זה עם זה הם אוחדו למין אחד. מאחר והלפת הוגדרה על ידי לינאוס ראשונה נקראו כל המינים על שמה Brassica rapa. שמן הקנולה מופק מאחד מזני הלפת וממינים קרובים כמו כרוב הנפוס (Brassica napus) . תפוצת מין הבר רחבה מאד והיא משתרעת על פני אגן הים התיכון, אירופה הממוזגת, סיביר, דרום מערב אסיה ומזרח אסיה. ההבדלים בין הגידולים החקלאיים של הלפת במערב תחום התפוצה ובמזרחו הביאו למחשבה שמקורם מזני בר שונים והביות התבצע באופן בלתי תלוי באגן הים התיכון ובסין. 

נקודה מעניינת בהשוואה בין מיני הכרוביים השונים הוא מהלך הברירה והתרבות שהביא לפיתוח וניצול של חלקי צמח שונים במינים השונים: שורש, גבעולים מעובים, עלים בודדים, עלווה, תפרחת, פרחים על גבעוליהם, וגם זרעים יבשים (להפקת שמן). בדומה להרבה ירקות של העולם העתיק הלפת כמעט שלא מיוצגת בהקשרים ארכיאולוגיים. לעומת זאת היא מיוצגת היטב במקורות כתובים. עדויות לשימוש בלפת לשמן נמצאו באירופה החל מהתקופה הניאוליטית ותקופת הברונזה. העדות הראשונה לגידול לפת עבור האשרוש נמצאה ברשימת גידולים שהיו בגנו של מראדך-בלאדן מבבל (722-711 לפנה"ס). החל מהתקופה ההלניסטית והלאה מוזכרת הלפת כגידול מאכל כמה פעמים על ידי מחברים יווניים ורומאים וכמובן פעמים רבות בספרות חז"ל.  
 


(1) אין אפשרות לבדוק רק על ידי טעימת קפילא משום שטעם הגיד כטעם הירך (מלאכת שלמה בשם הר' יהוסף). הראשונים חולקים בשאלה מהו יחס הכמויות של נתינת טעם "כבשר בלפת". יש הסוברים שיחס זה זהה ליחס הקיים בשאר איסורי תורה והוא אחד לששים. המאירי סובר ששעור זה פחות מששים (ראה רשימת מקורות במהדורת שוטנשטיין הערה 17).
(2) פירוש: אמר חזקיה משום [בשם] אביי: הלכתא [הלכה] היא כי דגים שעלו בקערה של בשר — מותר לאוכלן בכותח, וכשיטת שמואל. ואילו צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר — אסור לאוכלו בכותח, ושלא כשיטת רב כהנא. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בצנון, דאגב חורפיה בלע [שמתוך חריפותו הוא בולע ביותר] ובלע משמנונית הבשר שבסכין, ונאסר בכך לאכילה בכותח. אבל סכין שיש בה טעם בשר שחתכה את ירק הקישות, שאין בירק כזה חריפות כשל צנון — אין הקישות נאסר בכך לאכילה בכותח, שאין שמנונית הבשר נבלעת בו, ולכך די שיהא גריר לבי פסקיה ואכיל [גורר, מסיר את מקום החיתוך, ואוכל] את הקישות אף בכותח. וכן קילחי דליפתא [קלחים של לפת] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר — שרי [מותרים] הם באכילה עם כותח. ואולם קלחים דסילקא [של סלק] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר — הריהם אסירי [אסורים] באכילה עם כותח, לפי שהסכין בחיתוכם נתן בהם משמנונית הבשר שבה. ואולם אי פתך בהו דליפתא [אם עירב בין קלחי הסלק, קלחי לפת] באופן שחתך בתחילה בקלחי הלפת ולאחר מכן בקלחי הסלק — שפיר דמי [יפה נחשב], ומותר, שכן חיתוך קלחי הלפת מבטל את טעם השמנונית שבסכין (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 


 

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 71-75).
חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 96-97).
יהודה פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 98).

Zohary, D. & Hopf, M. (2000). Domestication of Plants in the Old World Oxford: Oxford Univ. Press (pp. 199-200)

 

לעיון נוסף:

ז' עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, נוה צוף תש"ע, עמ' 282.
בפורטל הדף היומי: "האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר"



א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה..

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר