הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "מריש הוה קא קשיא לי"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין צז ע"א

אמר רבא: מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא, קדרה שבשל בה בשר - לא יבשל בה חלב, ואם בשל - בנותן טעם, תרומה - לא יבשל בה חולין, ואם בשל - בנותן טעם, בשלמא תרומה - טעים לה כהן, אלא, בשר בחלב - מאן טעים ליה? השתא דאמר רבי יוחנן: סמכינן אקפילא ארמאה, הכא נמי - סמכינן אקפילא ארמאה.

1.
רבא אומר שהיה לו קושי על ברייתא וטוען, שלפי רבי יוחנן אפשר ליישב.

2.
תמוה מאד! בשביל מה הסיפור? הרי רבא חי 3 דורות אחרי רבי יוחנן, ומתי בדיוק נודעו לו דברי רבי יוחנן, אם בתחילת לימודו הוא לא ידע מדברי רבי יוחנן ונודעו לו מאוחר יותר?

3.
ונראה אולי לומר כך: רבא הכיר את דעתו של רבי יוחנן, אבל לא קיבלה להלכה [יש כאן הדגשה, ש"רבא" נהג להכריע בהרבה שאלות שהיו עד לדורו]. הוא כנראה חיפש הסבר אחר לברייתא ומכיון שלא מצא הסבר כזה נשאר ב"קשיא לי", ואז קיבל את הסברו של רבי יוחנן כדי ליישב את הברייתא.

4.
ההסבר הנ"ל מתאים באופן נקודתי לסוגייתנו מפני שגם הביטוי "מריש הוה קא קשיא לי" - מופע יחידאי בש"ס – בסוגייתנו.

5.
בהמשך גמרא:

דאמר רבא: אמור רבנן: בטעמא, ואמור רבנן: בקפילא,

תלמוד בבלי מסכת חולין דף צז עמוד ב

ואמור רבנן: בששים;
הלכך: מין בשאינו מינו דהיתרא - בטעמא, דאיסורא - בקפילא,
ומין במינו דליכא למיקם אטעמא,
אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא - בששים.

הפרשנים גורסים "אמר רבא..." במקום "דאמר רבא". רבא בא לסכם [ מודגש בביטוי "הלכך"] את דיני תערובות, מין במינו ומין שאינו במינו. כמו כן הוא מאמץ את דברי רבי יוחנן, שניתן לסמוך על בדיקת טעם [=טעימה] מאכל האיסור על ידי גוי ["קפילא" – נחתום עובד כוכבים].

6.
ואולי נראה שדווקא הגירסא "דאמר רבא..." מדוייקת. כוונת הגמרא לומר, שבקטע הקודם אמרנו שרבא הכריע כרבי יוחנן שניתן לסמוך על כך שהגוי יטעם ויאמר אם מאכל האיסור נתן טעם במאכל ההיתר, ובעקבות פסיקה זו של רבא [כדברי רבי יוחנן] הוא – רבא – מסכם את עקרונות הביטול.