הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "לישנא בתרא"; "ואמרי לה"; "ואיכא דמתני"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין קה ע"א-ע"ב

מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן.
אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי: לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן, אבל היד סולדת בהן - אין נוטלין בהן;
ואיכא דמתני לה אסיפא, אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, אבל בחמין - לא,
אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי: לא שנו אלא שהיד סולדת בהן, אבל אין היד סולדת בהן - נוטלין, מכלל דראשונים - אף על פי שהיד סולדת בהן מותר."

 

1.
ההבדל בין שני הלשונות של דברי רב יצחק בר יוסף: לפי הלשון הראשון אפשר ליטול מים ראשונים רק כשאין חום המים "יד סולדת בו". ולפי הלשון השני מותר ליטל מים ראשונים גם כשהמים חמים שהיד סולדת בהן.

2.
אומר ה"כסף משנה" שהרמב"ם פסק כלשון שני - כ"לישנא בתרא".

3
כמה פוסקים אומרים, שזוהי שיטתו הכללית של הרמב"ם [אם אין הכרח לומר אחרת] לפסוק כלשון שני בגמרא.

4.
יש כמה מושגים ששייך לומר עליהם "לשון ראשון" ו"לשון שני" ["לישנא בתרא"]: "איבעית אימא"; "איכא דאמרי"; "איכא דמתני..". שני הביטויים האחרונים לא נאמרו על ידי אמורא ספציפי, ולכן יש אומרים, שביטויים אלה נכתבו על ידי "עורך הגמרא" כדי לקבוע את סדר הבאת הדברים בגמרא, ואולי כדי להכריע להלכה כלשון אחרון.

5.
וראה בספר "בית אהרן", כרך ה, ערך "איבעית אימא", עמוד 254:

והעולה מזה דלדעת הרא"ש יש חילוק ב"איכא דמתני לה אסיפא" דלא דמיא לתרי לישני דעלמא וליכא למיקם עלה הי מינייהו הוא לישנא בתרא, דזהו דוקא כשה"סתמא דגמרא" אומרת "ואיכא דמתני לה אסיפא", אבל כשהסתמא דגמרא מתני לה ארישא ואיזה אמורא מתני לה אסיפא אז הלכה כלשנא קמא שהוא מהסתמא דגמרא..."

6.
בקטע הקודם בגמרא:

... ראשונים - נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה: אין נוטלין על גבי קרקע, מאי בינייהו? איכא בינייהו - קינסא,

6.1
הברייתא אומרת שמים ראשונים נוטלים בין על גבי כלי ובין על גבי קרקע, ומים אחרונים נוטלים רק על גבי כלי.

6.2
"ואמרי לה" – יש שאומרים - שהברייתא אמרה שמים אחרונים לא נוטלים על גבי קרקע.
לכאורה שני הלשונות דומים, שמים אחרונים נוטלים רק על גבי כלי ולא על גבי קרקע.

7.
ולכן שואלת הגמרא מה ההבדל ביניהם והיא עונה: "קינסא" – אם נטל על גבי עץ. לפי הלשון הראשון אין לעשות כך ולפי הלשון השני – מותר [כי לא נוטל על גבי קרקע].

8.
הרמב"ם פוסק כלשון ראשון – רק על גבי כלי.
כסף משנה הלכות ברכות פרק ו הלכה טז:

מים ראשונים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק"ה) ראשונים נוטלין בין בכלי בין ע"ג קרקע אחרונים אין נוטלין אלא על גבי כלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע איכא בינייהו קינסא. ופירש"י קינסא שפאי עץ וקסמים למ"ד כלי הכא לאו כלי הוא למ"ד אין נוטלין על גבי קרקע ש"ד.
ונראה שרבינו פוסק לחומרא ולא ידעתי למה כיון דמידי דרבנן הוא
ואפשר דטעמא משום דלישנא קמא לישנא דגמרא ואידך בלשון אמרי לה.
א"נ י"ל דמשום דמילתא דסכנתא היא נקט לחומרא דמפרש התם דטעמא דאין נוטלין על גבי קרקע הוי משום רוח רעה:

הסבר אחד לדברי הרמב"ם: הוא פסק לחומרא – כלשון ראשון.

9.
שואל ה"כסף משנה": מדוע הרמב"ם מחמיר בדין דרבנן

10.
והוא עונה שתי תשובות:

10.1
הלשון הראשון הוא "לישנא דגמרא" והלשון השני: "בלשון "אמרי לה". מה כוונתו? הרי בדרך כלל הרמב"ם פוסק דווקא כלשון שני? אולי הוא מתכוון לומר, שלשון "אמרי לה" הוא דעה דחוקה ולא דומה ללשון "איכא דאמרי", למשל. ואולי הוא מתכוון לומר שלשון "ואמרי לה" הוא לשון שנכתבה על ידי "סבוראים" ולא על ידי הגמרא ["רב אשי"?], ויוצא לפיו, שאין הלכה כ"סבוראים" - וקצת קשה.

10.1.1
ואולי להיפך: "אמרי לה" נכתב על ידי מסורת קדומה יותר וההכרעה היא על ידי "לישנא דגמרא" – יותר מאוחרת למרות שנכתב דווקא כדעה ראשונה.

10.1.2
הוא אומר, שמדובר בדבר של "סכנה", ולכן הרמב"ם מחמיר. לפי זה יוצא, שבאמת הרמב"ם פוסק בדרך כלל כ"לישנא בתרא", וכאן פוסק כלשון ראשון בגלל חשש סכנה.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)