מוקדם ומאוחר בפירוש רש"י / יעקב צ. מאיר

חולין קטז ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

שאלה גדולה היא באיזה סדר כתב רש"י את פירושו. האם כתב על סדר הש"ס, מסכת אחר מסכת? או שמא לפי סדר אקראי? ואולי לפי סדר הלימוד בישיבתו?

הפניות שונות בתוך פירושו מעידות על סדר העבודה. למשל במסכת כתובות (מו: ד"ה 'יציאה דכוותה') מפנה רש"י לפירושו במסכת קידושין, בר"ה (דף ד: ד"ה 'פז"ר קש"ב') מפנה רש"י אל פירושו במסכת יומא, ואף במסכתנו, (דף פה. ד"ה ושב הכהן), הוא מפנה למה שפירש בעירובין. מלאכת פירושו נקטעה בב"ב כט., שם מעיד המדפיס של דפוס פיזארו (1510) 'כאן מת רש"י ז"ל'. סוגייתנו מאפשרת הצצה חד פעמית ומרתקת לא רק לסדר הכתיבה, אלא אף להתפתחות בתפיסתו של רש"י.

משנתנו שבדף קטז. סותרת משנה ממסכת עבודה זרה. ר' יצחק מביא תירוץ לסתירה זו מפי ר' יוחנן, 'לא קשיא, כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה, ומשנה לא זזה ממקומה'. המשנה נחתמה בשתי גירסאות, מוקדמת ומאוחרת, ומשנתנו הולכת בעקבות הגירסה המוקדמת. וכך מפרש רש"י – 'ומשנתינו זאת, מכיון שנשנית, אף על פי שחזר בו לא זזה ממקומה ולא סילקוה ולא אמרו שלא לשנותה עוד'. המשנה המוקדמת לא נמחקה אלא נשארה חלק מן הקורפוס.

המקרה חוזר על עצמו עוד פעמים אחדות בש"ס ובכל פעם חוזר רש"י על אותו התיאור. גם בתחילת מסכתנו – 'ומשנה, אע"פ שחזר בו ר"ע אחר שנשנית בבית המדרש, לא שכחוה התנאים ולא עקרוה ממשנתם וחזרו ושנו וקבעוה במשנתם אף לאחר החזרה' (חולין לב:) ובדומה גם בע"ז לה:.

רש"י מסביר את דברי הגמרא, מציג את התהליך ההיסטורי-ביבליוגראפי בסופו נשארו בידינו שני נוסחים של אותה משנה, אך איננו מסביר מדוע נשארה המשנה המוקדמת ומדוע לא נמחקה. דבר זה הוא מסביר רק במסכת שבועות 'משנה ראשונה, אע"פ שחזר בו מסתימתה, מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת בדורות שאחר רבי לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניחו את שתיהן. והמשכיל יבין שאחרונה עיקר שחזר בו מן הראשונה' (שבועות ד.).

מסכת שבועות מציגה פירוש רש"י 'בשל' יותר, כהגדרתו של יונה פרנקל, בעל 'עיצוב פרשני ולשוני מעולה' ומכאן מסיק פרנקל שהיא נכתבה מאוחר מקודמותיה. בדוגמה שלפנינו, אותה מביא גם פרנקל, אין מדובר רק על שיכלול לשוני אלא גם על תפיסה היסטורית מפותחת יותר. המשנה הקודמת לא נמחקה משום שהיא כבר נפוצה בין תלמידי רבי ולא היה בידי חכמים הכח לעוקרה מתוך ציבור הלומדים. רש"י מתפתח כפרשן, כלומד ואף כהיסטוריון.