סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

צנון שחתכו בסכין – צנון

 

"אמר חזקיה משום אביי: הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח. והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר לבי פסקיה, ואכיל. קילחי דליפתא, שרי. דסילקא, אסירי. ואי פתך בהו דליפתא, שפיר דמי" (חולין, קיא ע"ב).

פירוש: אמר חזקיה משום [בשם] אביי: הלכתא [הלכה] היא כי דגים שעלו בקערה של בשר — מותר לאוכלן בכותח, וכשיטת שמואל. ואילו צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר — אסור לאוכלו בכותח, ושלא כשיטת רב כהנא. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בצנון, דאגב חורפיה בלע [שמתוך חריפותו הוא בולע ביותר] ובלע משמנונית הבשר שבסכין, ונאסר בכך לאכילה בכותח. אבל סכין שיש בה טעם בשר שחתכה את ירק הקישות, שאין בירק כזה חריפות כשל צנון — אין הקישות נאסר בכך לאכילה בכותח, שאין שמנונית הבשר נבלעת בו, ולכך די שיהא גריר לבי פסקיה ואכיל [גורר, מסיר את מקום החיתוך, ואוכל] את הקישות אף בכותח. וכן קילחי דליפתא [קלחים של לפת] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר — שרי [מותרים] הם באכילה עם כותח. ואולם קלחים דסילקא [של סלק] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר — הריהם אסירי [אסורים] באכילה עם כותח, לפי שהסכין בחיתוכם נתן בהם משמנונית הבשר שבה. ואולם אי פתך בהו דליפתא [אם עירב בין קלחי הסלק, קלחי לפת] באופן שחתך בתחילה בקלחי הלפת ולאחר מכן בקלחי הסלק — שפיר דמי [יפה נחשב], ומותר, שכן חיתוך קלחי הלפת מבטל את טעם השמנונית שבסכין (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: צנון הגינה   שם באנגלית: Radish   שם מדעי: Raphanus sativus

שם נרדף במקורות: פוגלא   ערבית: אלפגל


נושא מרכזי לעיון: מדוע שונה בליעת האיסור בירקות השונים?


בסוגיות הקודמות עסקנו בשני הביטים הקשורים לעוצמת טעמם של מיני ירקות. בסוגיות שדנו בהן במאמר "כבשר בלפת" (חולין, צו ע"ב) מצאנו שלעוצמת טעמם של ירקות יש השפעה מנקודת מבטם של "מקבלי הטעם" ומנקודת מבטם של "נותני הטעם". ככל שעוצמת הטעם של הירק חלשה יותר הרי שכמות קטנה יותר של איסור נותנת בו טעם ולכן כרוב נאסר לפני בצל וקפלוט. מאידך גיסא כאשר הירק הוא האוסר הרי שככל שהירק חריף יותר הוא נותן טעם בכמות קטנה יותר. בסוגייתנו אנו מוצאים השוואה מסוג שלישי. כאן הדיון הוא לגבי עוצמת הבליעה על ידי ירק הנחתך בסכין שיש עליו שמנונית של איסור. הצנון והסילקא (תרד) נחשבים לירקות חריפים ולכן בולעים משמנונית הסכין ואסור לאוכלם בכותח (חלב) אלא אם כן טעם ומצא שאין בהם בנותן טעם (רשב"א). הקישות וקילחי הלפת נחשבים למתוקים ולכן אין הם אסורים כצנון וסלק אך היחס ביניהם נתון למחלוקת ראשונים. בשורות הבאות נדון במיני הירקות שמונה הסוגיה:
 

צנון

הקשר בין הצנון המוזכר בספרות חז"ל לבין צנון הגינה המוכר לנו ברור מאד ואין ויכוח על זיהויו. בניגוד למצב הקיים במיני צמחים ובעלי חיים רבים כאן קיימת הסכמה רחבה בין המפרשים והחוקרים השונים. לדוגמה רש"י בעבודה זרה (י"א ע"א) מפרש: "צנון - רפנ"א בלע"ז חיתוך והיפוך מועילין למאכל". רפנ"א הוא כשמו הלטיני של הצנון Raphanus sativus. גם השם פוגלא המופיע בתלמוד מוסכם והפרשנים בערבית אף לא טרחו לתרגמו בגלל דמיונו לשם הערבי של הצנון.

הצנון נכלל במשפחת המצליבים וכמו רבים מהמינים במשפחה זאת הוא מכיל חומרים שתפקידם העיקרי הוא, כנראה, להגן על הצמח בפני חרקים ומזיקים אחרים. חומרים אלה הם תרכובות של חומצות אמינו, סוכר וגפרית. הן נאגרות בתאים מיוחדים שנקראים תאי מירוזין. נסיון של חרק או בעל-חיים אחר לנגוס בצמח גורם להתפרקות חומרי הגנה אלה והפיכתם לחומרי רעל בעלי טעם וריח דוחים. במינים שונים של חרקים התפתחה עמידות לחומרים אלו ולא רק שאינם נפגעים מהם אלא גם נהנים מבלעדיות באכילתם, נמשכים לריחם המיוחד ומטילים עליהם את ביציהם. כאלה הם למשל לבנין הכרוב, לבנין המצלתיים ועוד. תרכובות אלו שנועדו להגן על הצמחים מפני בעלי חיים הפכו להיות הסיבה העיקרית לניצול מיני מצליבים שונים על ידי האדם. דווקא חריפותם של החזרת או החרדל וריחם המיוחד מעוררים בנו את הרצון לשלבם כחלק מהארוחה. (ראה עוד במאמר "ריח צנון אני מריח בגליל").

אביי מתאר את הצנון כירק חריף הבולע את השמנונית שעל הסכין שחתך בה בשר ולכן אסור לאוכלו עם מאכל חלב אלא אם כן בבדיקה התברר שהסכין לא נתנה טעם בצנון. להלכה נפסק: "סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים שחריפין אסור לאכלן בכותח, אבל אם חתך בה בשר וחזר וחתך בה קישות או אבטיח גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב" (מאכלות אסורות, פ"ט הלכה כ"ד). 
 

סילקא

ממחקרו של חיים צבי אלבוים עולה שקיימת הסכמה כמעט מוחלטת לזהות את התרדין והסלק כמין שנקרא גם בימינו סלק. הצמח הנקרא בפינו תרד (Spinacia oleracea) איננו התרד בספרות חז"ל והגיע לאיזורנו רק עם המוסלמים (ראה עוד במאמר "אניגרון מיא דסילקי"). כאמור לעיל, בדומה לצנון, גם הסלק חריף ולכן שניהם בולעים את שמנונית הסכין ואסורים לאכילה בכותח.
 

     
 צנון    סלק עלים


קישות

הנחה מקובלת על כל החוקרים היא שהקשות או הקישוא במקורות אינם הקישואים בני זמננו משום שמולדת מין זה היא בצפון אמריקה שם הוא מהווה גידול תרבות עתיק. עיקר הויכוח הוא לגבי צמד המינים קישוא ומלפפון המוזכרים יחד ונחשבים כמין אחד לענין כלאיים ותרומה: "הקישות והמלפפון אינם כלאים זה בזה, רבי יהודה אומר כלאים" (כלאים, פ"א מ"ב). "... והקישות והמלפפון מין אחד, רבי יהודה אומר שני מינים" (תרומות, פ"ב מ"ו). מעניין לציין שעל פי שתי אסכולות הזיהוי להלן, שני המינים משתייכים לסוג משותף, דבר שעשוי להסביר מדוע לדעת ת"ק במשנה הם נחשבו כמין אחד לעניין כלאיים.

א. האסכולה של הפרשנים בארצות ערב סוברת שהכוונה למלון הקתא (Cucumis melo var. chate). מילון הקתא הוא אחד מהזנים הרבים שטופחו במין מלון. הזנים מתחלקים למינים מתוקים ומינים שאינם מתוקים הכוללים את מלון הקתא. לזן זה צורות רבות והערבים הרבו לגדל את הזן הארוך (עד 80 ס"מ) המצולע שנאכל בדומה למלפפון. בניגוד למלפפון הוא נאכל לא רק חי אלא גם לאחר בישול. כיום כמעט אין מגדלים אותו גם במשק הערבי. בעוד הפרי קטן הוא שעיר וכסות זו מוזכרת במשנה: "כשות של קישות והנץ שלה" (עוקצין, פ"ב מ"א). לדעת חלק ממפרשי המשנה (למשל הרמב"ם) פעולת הסרת השערות נקראה "פיקוס" והיא קבעה את היבול למעשרות: "איזהו גורנן למעשרות? הקשואים והדלועים משיפקסו" (מעשרות, פ"א מ"ה). 
ב. האסכולה השניה שבה דוגלים הפרשנים האירופאים היא שקישות הוא המלפפון כפי שהוא נקרא בלשוננו ואילו המלפפון הקדום הוא המלון. מעניין לציין שקיימת הסכמה בין שתי האסכולות לגבי זיהוי שני המינים בצמד קישות-מלפפון והמחלוקת היא רק לגבי זהות המינים בתוך הצמד (על זהות הקישות ראה עוד במאמר "אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו").

על פי רש"י בקישות די לגרור את השכבה החיצונית במקום החתך וניתן לאכולו בכותח: "קישות - מתוקה היא ואינו נבלע בתוכה אלא השמנונית צף ועומד על מקום החתך הלכך גריר לבי פסקיה למקום חתך גורר מעט בסכין ואכיל אף בכותח וכו'". בדרך כלל במצבים מעין אלו די בהדחה אך בקישות הלחה והרכה תגרום ההדחה לבליעה נוספת. וכך אומר הרשב"א: "... ואע"ג דגרירת קישות במקום הדחה עומדת, דגרירה פחותה היא מן הקליפה, ובדין הוא דליסגי ליה בהדחה, אלא דהדחה לא אפשר בהו משום דלחין הן ורכין והדחתן מבליעתן טפי ומש"ה אצרכוה גרירה וכו'". לפני חלק מהראשונים עמדה גרסה שונה ועל פיה גם אבטיח זקוק לגרירה משום שהוא לח ורך.
 

לפת

הלפת היא גידול תרבות ממשפחת המצליבים שהיה מקובל ביוון, רומא, סין ומצרים העתיקים וגם בארץ. גידול זה הוזכר במשנה בהקשרים שונים. לגבי כלאיים: הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלא מִשּׁוּם מַעַשְׂרוֹת, וְנִטָּלִים בַּשַּׁבָּת" (כלאים א' ט'). לגבי מעשרות: "הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּרְנָן" (מעשרות ה' ב') ועוד. קיימת תמימות דעים לגבי זיהוי הלפת עם הצמח שנקרא בשם זה גם היום. הרמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, פ"א מ"ג) כותב: "לפת "אלפת". ח. אלבוים מעיר שרוב הפרשנים לא ראו צורך לזהות את הלפת. הפרשנים בערבית לא ראו צורך לתרגם משום שהכתיב העברי והערבי זהים וברור שהם זיהו את הלפת עם Brassica rapa. המנעותם של המפרשים והמתרגמים לשפות האירופאיות מובנת פחות אך ייתכן שגם להם היה הזיהוי ברור ואכן גם בין החוקרים אין עליו מחלוקת. ראה עוד על הלפת במאמר "האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר".

הלפת מתוקה יותר מהקישות וטעמה מבטל את טעם הבשר בסכין ואין חשים בו. רש"י: "ליפתא - לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו". מסיבה זו אם חתך לפת בסכין בשר לדעת הר"ן אין זקוק אפילו להדחה ואילו לרשב"א והרא"ש דברי הגמרא "קלחי דליפתא שרי" הם רק ביחס לגרירה אך יש צורך לפחות בהדחה. מאחר והלפת אינה רכה כמו הקישות הרי הדחה עשוייה להסיר את שמנונית הבשר.
 

      
 סלק    לפת





כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר