גולל ודופק, במשא
חולין קכו ע"ב
"גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא".
כתב רש"י: "לא ידענא מהיכן אימעיט משא".
והתוספות תירץ:
"למאן דמייתי לה מעל פני השדה קשה מנא לן ונראה משום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר (דף נג:) באהל הילכך מטמא באהל ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בלשון נגיעה אבל במשא לא מצינו שיטמא".
אבל קשה, כי גם בשאר טומאות שם לא נזכר שיטמאו במשא – באדם, בחלל חרב, בעצם אדם, ובקבר.
אמנם קושיה זו היא לדעת הראשונים שפירשו שגולל ודופק הם הלוחות הניתנות מעל ולצידי הקברים, כרגיל בדורות האחרונים.
אבל שיטת האור זרוע ח"ב בהלכות אבילות סימן תכד בשם בעל הסמ"ג שגולל הוא האבן הגדולה הנגללת לפתח מערות הקבורה הקדומות, והדופק הוא האבן הגדולה שלפניה. לשיטה זו איפוא, גולל ודופק אינו מטמא במשא משום שמגלגלים אותו ולא ניתן כמעט להרימו. ממש כשם שמלא תרווד רקב אינו מטמא במגע מסיבה טכנית, שלא ניתן לגעת בכל הפירורים בעת ובעונה אחת.
