מתכון של מלכים / יעקב צ. מאיר
חולין קלב ע"ב - קלג ע"א
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
'אמר רב חסדא, מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא? אמר קרא 'למשחה' – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים'. רב חסדא טוען שמתנות הכהונה צריכות להיאכל לפי מתכון מסויים – צלויות בחרדל. הוא לומד זאת מן הפסוק, 'וידבר ה' אל אהרן ואני נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם' (במדבר יח ח). פירוש המילה 'למשחה', אומר רב חסדא, הוא ביטוי למלכות כמו משיחת המלך בשמן ('הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד' (שמואל א י א)). אכילת מתנות הכהונה היא סמל סטטוס של מעמד הכהנים, על המתנות להעיד על אוכליהן שהם חשובים כבני מלכים.
החרדל הוא אחד התבלינים הנפוצים ביותר. הוא גדל בכל מקום, מהודו ועד מערב אירופה ולכן לא היה צורך לייבא אותו, הוא היה זול מאוד ושימושי הרבה יותר מן הפילפל ותבלינים נדירים אחרים. טבחו של באליו, במחזה הרומי 'פסאודולוס' של פלאוטוס (מאה שניה לפנה"ס), מזלזל בטבחים הזולים המאופיינים בכך שהם מוסיפים חרדל לתבשילים שלהם עד שעיניהם של הסועדים נשרפות. אף העובדה שגרגירי החרדל הפכו למדד לנקודה קטנה מאוד ('הרואה טיפת דם כחרדל') מעידה על כך שהחרדל הוא צמח נפוץ ביותר שכל הנשים מכירות את גודל גרגיריו. אם כן מהו המלכותי במתכון שמציע רב חסדא?
אין זאת כי אם נתח הבשר המסויים שנאכל בחרדל. האגדה בב"מ פו: מספרת על הסעודה שערך אברהם לשלושת המלאכים, ומסבירה ששחט לכבודם שלושה בני בקר. 'ולמה לי תלתא? תסגי בחד' – ולמה היה צריך שלושה? מספיק אחד. עונה הגמרא – 'אמר רב חנן בר רבא, כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל'. ורש"י מפרש – 'לשונות בחרדל: מעדן מלכים ושרים הוא'. אף בהמשך סוגייתנו מצינו לרבא, שביקש משמעיה את מתנת הכהונה שלו '...דבעינא למיכל לישנא בחרדלא', שכן רוצה אני לאכול לשון בחרדל (קלג.).
למדנו – לא החרדל מאכל מלכים הוא, אלא הלשון, המצטרפת דרך קבע אל הלחיים במתנות הכהונה. רב חסדא לא בא אלא להסביר כיצד נוהגים לאכול נתח יקר זה – צלוי ובחרדל, שאפילו מלכים זקוקים למעט ממנו כדי להדגיש את טעם הנתח המשובח.
