הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "איבעית אימא קרא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין קל ע"ב

גופא, אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור מלשלם;
מאי טעמא? איבעית אימא: דכתיב זה, ואיבעית אימא: משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים;
מיתיבי: +דברים י"ח+ וזה יהיה משפט הכהנים, מלמד שהמתנות דין, למאי הלכתא, לאו להוציאן בדיינין? לא, לחולקן בדיינין, וכדרב שמואל בר נחמני, דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין נותנין מתנה לכהן ע"ה - שנאמר +דברי הימים ב' לא+ ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' - כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת.

1.
הגמרא מביאה שני נימוקים לדינו של רב חסדא. כל נימוק בפני עצמו נפתח בביטוי הפתיחה "איבעית אימא". הנימוק הראשון איננו מסברא אלא מפסוק, והנימוק השני נלמד מסברא של דין "ממון שאין לו תובעים" – הממון לא שייך לאף "תובע", וכאילו אין למי לשלם.

2.
נשאלת השאלה [לא מצאתי בפרשנים]: מדוע הניסוח כאן איננו כמקובל בש"ס במקרים דומים: "איבעית אימא קרא" "ואיבעית אימא סברא"?

3.
הפרשנים מחפשים כמה נפקויות דין בין שני הנימוקים.
רמב"ם הלכות ביכורים פרק ט הלכה יד:

בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, והקונה אותם אע"פ שאינו רשאי ה"ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות.

4.
כסף משנה הלכות ביכורים פרק ט הלכה יד:

בהמה שלא הורמו מתנותיה וכו'. מסקנא דגמרא שם (דף קל"ב:):
ומ"ש והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן וכו' עבר ואכלן וכו' שם (דף ק"ל:) אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מאי טעמא איב"א משום דכתיב וזה איבעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים ופירש"י המזיק מתנות כהונה קודם שיתנם לכהן השליכן לאור או לים. דכתיב בהן וזה דמשמע בעודם קיימות חייב ליתנם אבל אינם קיימות לא חייב הכתוב בהם תשלומין. שאין לו תובעים אין לו בעלים שיוכלו לתבעו בדין שזה יכול לומר לכהן אחר אני נותנם ולא לך.
והר"ן כתב על פירש"י ותמהני א"כ מאי איריא [הזיק] אפילו איתנהו בעינייהו נמי אין להם תובעים ומשמע לי דה"ק כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתנהו בעינייהו מיחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי לפיכך נ"ל דאפילו בבא לי"ש פטור ולא נתחוור לי מה שכתבו התוספות דאיכא בין ל"ק לל"ב דלמאן דמפיק לה מדכתיב וזה אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור

וללישנא בתרא כיון דלא פטר ליה אלא משום דהוי ממון שאין לו תובעים בבא לצאת ידי שמים חייב ולא ידעתי למה דהנהו גווני דאמרינן בהו בפרק הגוזל ובפרק המפקיד בספק ממון דחייב בדיני שמים לא דמי להאי כלל דהכא אי לא מיחייב משום מצוה משום מאי מיחייב
ומיהו ודאי לתרתי לישני מדת חסידות שישלם מדמייתי עלה בגמרא ת"ש בע"ה העובר ממקום למקום וצריך כלומר שנצטרך למזונות נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני וכו' מ"מ משמע דלכולהו לישני אפילו בבא לצאת י"ש פטור ואין בזה אלא מדת חסידות בלבד עכ"ל.
ורבינו כתב אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובע ידוע משמע דס"ל כדברי התוספות ופסק כלישנא בתרא לחומרא דאל"כ אמאי שבקיה לל"ק דיהיב טעמא מקרא
ותו איכא למידק הכי מדשני לישנא דרב חסדא דאמר פטור וכתב אינו חייב דמשמע אין ב"ד מחייבין אותו ומדנקט גבי אכלן עבר משמע דלכתחלה מיהא אסור לאכלן:

ה"כסף משנה" דן בדברי הראשונים ומסביר את ההבדל בין שני הנימוקים לדינו של רב חסדא.

4.1
ובסופו ל דבר הוא טוען, שהרמב"ם פסק כלשון השני. הוא מנמק זאת בכך שהרמב"ם פסק "לחומרא", ומתאים לשיטות שסוברות שתמיד כשיש בגמרא שתי "לשונות" [לשון ראשון ולשון אחרון] – פוסקים לחומרא, ובסוגייתנו - שאמנם פטור בדיני בית דין, אבל חייב "לצאת ידי שמים".

4.2
וקצת קשה: הרי פעמים רבות קבעו הפרשנים שהרמב"ם מכריע במחלוקות [כשיש שתי לשונות] בש"ס [כבסוגייתנו] – דווקא כלשון אחרון ומדוע הוא מחפש נימוק לרמב"ם שפסק כלשון אחרון.

4.3
וכנראה שהתשובה מובלעת בדבריו: בסוגייתנו הלשון הראשון נלמד מפסוק והיה צריך להשפיע שההכרעה תהיה דווקא כלשון ראשון [וברור שלא לפי הכלל הכללי ברמב"ם לפסוק כלשון אחרון], אבל מכיון שהלשון הראשון הוא "לקולא" יש לפסוק כלשון האחרון – לחומרא.