הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "תיובתא"; "תנאי"; "אמר לך"; "הלכתא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין קלא ע"ב
ההוא ליואה דהוה חטף מתנתא, אתו אמרו ליה לרב, אמר להו לא מסתייה דלא שקלינן מיניה אלא מיחטף נמי חטיף? ורב, אי איקרו עם - משקל נמי לשקול מינייהו, אי לא איקרו עם - רחמנא פטרינהו! מספקא ליה אי איקרו עם אי לא איקרו עם; יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתא, איתיביה רב אידי בר אבין לרב פפא, ארבע מתנות עניים שבכרם... ושאר מתנות כהנה כגון הזרוע והלחיים והקבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי, הא מלוי לכהן מוציאין, אלמא איקרו עם! כגון הזרוע, ולא זרוע, ומאי ניהו - מעשר ראשון; ...
ת"ש: השוחט לכהן ולעובד כוכבים - פטור מן המתנות, הא ללוי ולישראל חייב! לא תימא הא ללוי ולישראל חייב, אלא אימא: הא לישראל חייב: אבל ללוי מאי - פטור, אי הכי, ליתני, השוחט ללוי ולעובד כוכבים פטור מן המתנות! ועוד, הא תניא: השוחט לכהן ולעובד כוכבים - פטור מן המתנות, ללוי ולישראל - חייב,
תיובתא דרב!
אמר לך רב: תנאי היא, דתניא: +ויקרא ט"ז+ וכפר את מקדש הקדש - זה לפני ולפנים, אהל מועד - זה היכל, מזבח - כמשמעו, יכפר - אלו עזרות, כהנים - כמשמעו, עם הקהל - אלו ישראל, יכפר - אלו הלוים;
ותניא אידך: יכפר - אלו עבדים, מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר איקרו עם, ומר סבר לא איקרו עם.
ורב, אי סבירא ליה כהאי תנא - לימא, ואי סבירא ליה כהאי תנא - לימא!
מספקא ליה, אי כהאי תנא אי כהאי תנא.
דרש מרימר: הלכתא כוותיה דרב, והלכתא כוותיה דרב חסדא.
מבנה הסוגיה:
1.
רב קבע דין. הגמרא קובעת שהדין של רב נובע מספק האם הלויים קרויים "עם".
2.
הגמרא מקשה כמה פעמים על רב ומיישבת על ידי "אוקימתא".
3.
הגמרא מקשה על רב משתי ברייתות נוספות.
4.
הגמרא קובעת שדברי רב הם "תיובתא" – כלומר, נשאר קושי על רב.
5.
הגמרא קובעת שלא קשה על רב מהברייתא מפני שהוא סובר כתנא אחר בברייתא אחרת ["ותניא אידך"], ואמנם יש ברייתות שחולקת עליו מפני ש"תנאי היא".
6.
הגמרא מסבירה שרב לא מכריע בין שתי הברייתות ולכן נשאר בספק.
7.
הגמרא פוסקת כרב.
8.
יש מקום לדיון נפרד ועקרוני מבחינת מבנה הסוגייה [כמובן שגם על תוכנו הפנימי של כל שלב] על כל אחד מהשלבים הנ"ל.
9.
בסיס הדיון שלנו יהיה על הביטוי "תיובתא" [סעיף 4].
10.
נתחיל בסיכום אודות המושג "תיובתא":
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור שכז:
"תיובתא" פירושו שבירה, כמו חכם ששובר דבריו,
ויש מפרשים: תשובה ומענה.
כל מקום שנאמר "תיובתא דפלוני תיובתא" אין הלכה כאותו פלוני, והיא מבטלת ההלכה בראיה ברורה ובטלו דבריו של מי שהתיובתא עליו לגמרי ואין עושים כמותו, מלבד במקום שהתלמוד עצמו מתרץ את התיובתא ופוסקים הלכה כמותו.
ויש שאומרים תיובתא על דבר שאינו עיקר, אף על פי שאחר כך אומרים שמחלוקת תנאים בדבר.
11.
המושג "תיובתא" פירושו שהגמרא מקשה קושיה על אמורא ואין הלכה כמותו.
12.
אם הביטוי הוא "תיובתא... תיובתא" הרי שמדובר בדחייה מוחלטת של אותה דעה
12.1
ואם הביטוי הוא "תיובתא" [ללא כפילות] הרי שניתן ליישב את הקושיה החזקה.
13.
לפי האמור בסעיף 12.1 מובן מדוע בסוגייתנו אחרי ה"תיובתא" על רב הגמרא מיישבת [סעיף 5].
13.1
אמנם התרוץ הוא בדרך של "תנאי היא", זאת אומרת, שרב סובר כדעת תנא מסויים, ואמנם דעתו אינה לפי תנא אחר, שהרי בין כך יש מחלוקת תנאים ואינו יכול להתאים את דבריו לשתי השיטות יחדיו.
14.
נעיין גם בספרי מקור:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תה :
לימא כתנאי, מצינו דקאמר בתר דאסיק בתיובתא, כ"כ מוהריק"א בכלליו דף צ"ו ע"א בשם תוספות דפרק הפרה [בבא קמא דף מ"ז א'] שכתבו אע"ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמרא כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע"ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין [גיטין דף נ"ג] דמסיק תיובתא במ"ד דהיזק שאינו ניכר ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא
וכן כתבו עוד בפרק הנשרפין [סנהדרין דף פ' ב'] ויש כיוצא בזה בפרק כיצד מערימין [תמורה דף כ"ה ב'] גבי שיירי משוייר וכ"כ הרמב"ן בפרק אלו טריפות דכל כי האי גוונא הוי כעין תיובתא והלכתא או תיובתא ואיבעית אימא אלו דבריו ז"ל
ואיכא למילף מדבריהם דהיכא דקאמר תיובתא אע"ג דאמר בתר הכי לימא כתנאי לאו כלום הוא,
ולי המך קשה שהרי כתבו התוספות גופייהו בפרק פרת חטאת [זבחים דף קי"ד א' ד"ה וקסבר] וז"ל וא"ת ולוקמא נמי הכא כמ"ד במעי אמן הן קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כרבי יוחנן דאמר בפרק כיצד מערימין אם שייר משוייר ועשה העובר אתנן ומחיר ואח"כ הקדישן ואף על גב דרבי יוחנן איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי עכ"ל, אלמא כיון דמסיק כתנאי אמרינן שכך הלכה וזה הוי הפך מ"ש בפרק הפרה דלעיל וכעת לא ידעתי מה אומר ויש לי תימא על מוהריק"א ומוהרש"א שלא הרגישו בזה:
סליקו כללי הלמד
משמע מדבריו, שלמעשה יש מחלוקת לגבי כל מקרה - כמו בסוגייתנו - שמובא "כתנאי" אחרי "תיובתא".
15.
לדעה שלא בהכרח הלכה כרב [מפני שנאמר כלפיו "תיובתא"] הרי ברור מדוע הגמרא פסקה "והלכתא".
16.
אולם לדעה שסוברת, שכל פעם שמופיע הביטוי "כתנאי" אחרי "תיובתא" סימן שדווקא הלכה כאותו חכם - בסוגייתנו כ"רב" - קשה, מדוע נאמרה התוספת של "והלכתא".
16.1
אם נאמר שאת ה"והלכתא" לא כותב "עורך הגמרא", אלא אמורא מסויים באותו בית מדרש שבו התנהל הדיון– בסוגייתנו מדובר ב"מרימר" – הרי ברור שאין הכרח שכך פוסקת הגמרא [=עורך הגמרא].
16.2
אולם "מרימר" עצמו כנראה היה בין אלה שערכו את הגמרא ["עורך הגמרא"] וחוזרת השאלה: אם בין כך הלכה כרב עקב העובדה שהגמרא ענתה על הקושיות עליו ב"כתנאי", לשם מה חזר לומר "והלכתא".
17.
הערה נוספת: הגמרא הביאה רצף של קושיות על רב [לפני המסקנה שדעתו "כתנאי" – במחלוקת ברייתות] ויישבה את הקושיות. ייתכן שמבנה כזה של סוגיה נקרא ש"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" [=מכיון שהגמרא דנה בדבריו הרי שהלכה כמותו] ולכן "עורך הגמרא" [שערך את מהלך הסוגיה] סובר כמו רב, וממילא יותר קשה מדוע יש לפסוק "והלכתא" כדברי רב.
18.
מצד שני ניתן אולי לומר, שרצף קושיות על דעה מסוימת לא נחשב "דשקיל וטרי אליביה", אלא להיפך: הגמרא מנסה לפרוך את דעתו ולכן יש לפסוק "והלכתא" כמותו.
18.1
לפי "צד" זה יש לומר שהכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" [שמלמד שכך פוסק "עורך הגמרא"] מתאים רק לסוגיה שמביאה גם הוכחות או מחפשת הסברים לדעה מסויימת.
19.
ניתן אולי לומר [ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רלב]: כנגד רב הובאו 2 ברייתות ו"לטובתו" רק ברייתא אחת, ולכן יש להכריע על פי הכלל "יחיד ורבים – הלכה כרבים", לכן נזקק "עורך הגמרא" להכריע כ"רב". ושם, ב"ילקוט ביאורים" מסביר שתשובת הגמרא ["והלכתא"] היא, ששתי הברייתות נחשבות כ"יחיד" ולכן ניתן לפסוק כ"רב".
19.1
נלמד מהנ"ל כלל מעניין: כל ברייתא בפני עצמה איננה נחשבת כדעה נפרדת.
19.1.1
אמנם לגבי משניות יש דעה בפרשנים ששתי משניות "סתומות" נחשבות יותר "חזקות" ממשנה סתומה אחת – קשור לכלל הפסיקה שהלכה כ"סתם" משנה.
20.
פעמים רבות בש"ס הביטוי "כתנאי" פותח מקור תנאי שבו עצמו יש מחלוקות מפורשת בין שני תנאים. בסוגייתנו מדובר בברייתות שונות ונפרדות.
21.
בסוגייתנו רב לא הכריע כאחת הברייתות ופסק כשתי הברייתות מספק. [הביטוי "מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא" - מופע יחידאי בש"ס] מדוע לא נאמר כך בכל מקום שיש מחלוקת תנאים והגמרא אומרת על דעה של האמורא "כתנאי".
21.1
אולי ניתן לומר, שמכיון ש"רב" נחשב כ"תנא" היה יכול להכריע כאחת הברייתות ביתר סמכות. [ראה על הכלל "רב תנא הוא ופליג"]
22.
כשהגמרא עונה שרב סובר שדעתו היא "כתנאי" הגמרא פותחת בביטוי "אמר לך רב". בדרך כלל בש"ס לפני "כתנאי" לא מובא ביטוי זה. מדוע הוא מופיע בסוגייתנו?
23.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל לה:
אמר לך רבי פלוני, כדמתרץ הכי תלמודא שנויא דחיקא הוא
דאם שנויא רויחא הוא הוה ליה לשנויי בסתמא מבלי שיאמר אמר לך ומדאמר לישנא יתירא אמר לך וכו' משמע דההוא אמורא הוא דמתרץ לנפשיה הכי אבל השיתא סדרי [="סתמא דגמרא"] לא סבירא ליה כוותיה, שמות בארץ בכפות תמרים דף כ"ו ע"ד, וכן נראה בספר ראשון לציון דף נ"ד ע"א ובשער יוסף דף מ' סוף ע"ג ובמלכי בקדש דף ע"א ע"ב. וכן מצאתי למרן בכ"מ פט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז'
אך בפרק ג' מהלכות שבועות הלכה א' מצאתי למרן גופיה שכתב דמדהדר תלמודא לתרוצי מילתיה דרב יוסף וקאמר ורב יוסף אמר לך משמע דסבירא ליה לגמרא כותיה [קשור למושגים של "סוגיא כוותיה" ו"מדשקיל וטרי אליביה"]
וצ"ע:
בדרך כלל מקובל להסביר את הביטוי "אמר לך רב...", שהגמרא [העורך] "שמה" מילים בפי אותו חכם, כאילו הגמרא אומרת: "ואותו חכם יענה ..."
ה"יד מלאכי" לעיל מפרש הפוך. הביטוי "אמר לך" משמעותו שהגמרא אומרת: אותו חכם פלוני יענה לך כך וכך לצורך יישוב שיטתו אבל אין הגמרא מסכימה לכך. כלומר, הביטוי "אמר לך..." מלמד ששיטה זו אינה למסקנת הסוגיה.
24.
וה"יד מלאכי" מביא את שיטת ה"כסף משנה" שסובר הפוך: שבזה שהגמרא אומרת "אמר לך..." סימן שהגמרא מסכימה עם הסבר זה והוא יהיה למסקנה.
25.
ניתן לומר, שלפי ה"יד מלאכי" כוונת הגמרא בסוגייתנו ללמדנו שאין הלכה כ"רב", אלא ש"רב" יסביר את עצמו "כתנאי". ולכן בא מרימר לפסוק כ"רב" ולכן צריך את הביטוי "והלכתא".
25.1
לפי ה"כסף משנה" נסביר כך: גם ה"סתמא דגמרא" פוסקת כ"רב" וזה בא לידי ביטוי בביטוי "אמר לך" ואחר כך גם "מרימר" כ"עורך הגמרא" פסק כ"רב".
26.
ויש מקום לומר ש"סתמא דגמרא" הוא רב אשי ובית דינו, ו"מרימר" היה תלמידו של רב אשי והוא היה "עורך הגמרא"!
