טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ואין נאכלות אלא בחרדל – חרדל
"אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא - אמר קרא למשחה - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים" (חולין קלב ע"ב). "א"ל רבא לשמעיה זכי לן מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא" (קלג ע"א).
פירוש: ועוד אמר רב חסדא בדיני מתנות כהונה: מתנות כהונה, אף שהן ניתנות מבהמת חולין, אין הן נאכלות אלא צלי, ואין הן נאכלות אלא בתוספת תבלין החרדל. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שכן אמר קרא [התורה] במתנות הניתנות לכהנים "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" (במדבר יח, ח), ומשמע המלה "למשחה" — לגדולה, שיאכלו הכהנים את המתנות הניתנות להם כדרך שהמלכים אוכלים, ודרך המלכים לאכול בשר צלי ובחרדל ... אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לְשַׁמָּשׁוֹ] של בעל הבית שהיה כהן, והיה בעל הבית רגיל לתת לו מתנותיו: זכי לן מתנתא [זַכֵּה לנו מתנות], דבעינא למיכל לישנא בחרדלא [שרוצה אני לאכול לשון בחרדל] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חרדל לבן שם באנגלית: Mustard שם מדעי: Sinapsis alba
שמות בשפות אחרות: ערבית - חרדלא
נושא מרכזי לעיון: לזיהוי החרדל וחשיבותו
החרדל הוא שם הכולל בתוכו כמה צמחים מהסוגים כרוב וחרדל שזרעיהם הקטנים משמשים להכנת תבלינים. על ידי טחינה ועירבוב עם מים, חומץ ונוזלים נוספים מקבלים מהם את הממרח הידוע בשם חרדל או "חרדל מוכן". זרעי צמחים אלו משמשים גם להפקת שמן והעלים נאכלים כחלק מסלט ירקות. את שמן החרדל המשמש לסיכה ולתעשיית הסבון מפיקים כיום מזרעי הכרוב השחור. החרדל כמו מינים אחרים במשפחה (כרוב, צנון, לפתית ועוד) מכיל תרכובות בשם גליקוזידים המשמשות כחומר מוצא לשמן החרדל שהוא בעל טעם וריח חריפים ומשמשים לצמח כמנגנון הגנה מפני אוכלי עשב. טעמים חריפים אלו הם המושכים אותנו והפכו את צמחים אלו לצמחי תבלין ומאכל.
החרדל נחשב למאכל יוקרתי ולכן יש לאכול את מתנות הכהונה צלי ומתובלות בחרדל. הדבר נלמד מהפסוק "למשחה". מפרש רש"י: "למשחה - במתנות כהונה כתיב בויקח קרח לך נתתים למשחה כל מתנות שנתתי לך בכהונתך נתתי לך לגדולה כדמתרגמינן לרבותא". על פי הראשונים הדבר איננו הכרחי אלא תלוי בהעדפתו של האוכל. בתוס' למשל אנו מוצאים: "... ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו. אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר". על מעמדו של החרדל כמאכל יוקרה אנו לומדים גם מהמשך סוגייתנו (קלג ע"א): "א"ל רבא לשמעיה זכי לן מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא". כך גם בהשוואה בין סעודות אברהם ושלמה המלך: "ולמה לי תלתא תסגי בחד? (מדוע היה צריך אברהם לשחוט שלשה שוורים ולא הסתפק באחד?) אמר רב חנן בר רבא: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל" (בבא מציעא, פו ע"ב). על פי סוגיות אלו פוסק הרמב"ם: "מתנות כהונה אין נאכלות... אלא בחרדל, 'למשחה בהן' כדרך שהמלכין אוכלין" (פיהמ"ש חולין, פ"י, מ"ד).
זיהוי החרדל
למרות שכמה מזני החרדל היו גידולים מקובלים כבר בעת העתיקה כמעט ולא קיימים שרידים ארכיאולוגיים המעידים על נוכחותם. טיפוסי בר של חרדל וקרוביו הצנון והלפת נמצאים במערב אסיה ואירופה דבר הרומז על כך שביות מינים אלו התבצע במקום כלשהו במרחב זה. לדעת זוהרי והופף (1) הצעות לקביעה מדוייקת יותר של מקורות המוצא של המינים חייבות להתבסס בהכרח על שיקולים לשוניים.
קיימת הסכמה בין החוקרים שהחרדל הוא צמח ממשפחת המצליבים שהשתמשו בעליו ובזרעיו כתבלין חריף אך אין תמימות דעים לגבי זהות המין ואפילו הסוג. יש הסוברים שהכוונה למין מהסוג כרוב (Brassica) ויש הסוברים שמדובר במינים מהסוג חרדל (Sinapsis) אך כנראה הכוונה לשני הסוגים גם יחד. למעשה גם היום משתמשים בכמה צמחים בעלי טעם דומה להכנת ממרח החרדל כך שיתכן וגם אבותינו לא התייחסו למין ספציפי.
יהודה פליקס ז"ל מזהה את החרדל עם הצמח כרוב שחור (Brassica nigra) הנקרא בערבית "ח'רדל אסואד" כלומר חרדל שחור. צמח זה דומה במידה רבה לחרדל הלבן (Sinapsis alba) שנקרא, לדעתו, בלשון המשנה חרדל מצרי. ב"מחברת הצמחים" לר"י קאפח אנו מוצאים: "כַ'רדַל (אלכ'רדל). ידוע וגרגריו חומים. ויש עוד חרדל מדברי וגרגריו שחורים והוא חריף יותר". אכן טעמם של הזרעים המופקים מהחרדל הלבן עדין יותר מאלו של הכרוב השחור. לא מצאתי בכתובים נימוק לבחירתו של י. פליקס אך ייתכן והיא נובעת מהשימוש הנפוץ שעושים חז"ל בגרגירי החרדל כדוגמה לפירות קטנים במיוחד (ראה במאמר "טיפת דם כחרדל"). חז"ל הבחינו בין החרדל המצרי והחרדל הרגיל אך קבעו ששני צמחים אלה אינם כלאים זה בזה: "... חרדל וחרדל מצרי, ודלעת המצרי והרמוצה ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה" (כלאים, פ"א מ"ב). בניגוד למה שנכתב ב"מחברת הצמחים" הרי שהרמב"ם בפיהמ"ש מזהה את החרדל והחרדל המצרי כמין זהה שמוצאו ממקומות שונים: "חרדל, "אלכ'רדל" המקומי וחרדל המצרי, המובא ממצרים".
בין המפרשים יש המזהה את החרדל עם הצמח הנקרא בימינו בשם בן חרדל (Eruca sativa). צמח זה, השייך לסוג שונה מאשר החרדל, בעל עלים חריפים בטעם הדומה לפלפל המשמשים כתוספת לסלטים. עיקר השימוש בצמח הוא באכילת עליו והפקת שמן אך לא להכנת תבלין החרדל. לכאורה ניתן לטעון שאכילת הבשר עם חרדל על ידי הכהנים פירושה אכילה בתוספת העלים כמקובל היום אך הסבר זה עומד בסתירה למשתמע מספרות חז"ל שעל פיה השימוש העיקרי היה בזרעי החרדל. דבר זה עולה מהשימוש הרב בזרעי החרדל כמדד לגודל ומכך שהחרדל נחשב לזרע ולא לירק. דבר זה נלמד מהמשנה: "כל מין זרעים אין זורעים בערוגה וכל מין ירקות זורעין בערוגה חרדל ואפונים השופין מין זרעים וכו'". מפרש הרמב"ם: "הירקות זורעין מהן מעט, ולפיכך נזרעין ערוגות ערוגות. ומיני זרעים שזורעין מהן חלקות גדולות אינן נזרעין ערוגות ערוגות". החרדל אומנם גדל בערוגות (2) אך למרות זאת מחדשת המשנה שהוא נחשב מין זרעים. את המין בן-חרדל מזהה י. פליקס עם הגרגר או האורות (ראה במאמר "שדר ליה גרגירא").
 |
|
 |
|
כרוב שחור צילם: יהודה מרטה, חיפה |
|
חרדל לבן - פרחים ופירות |
הרחבה
החרדל הוא שם של סוג צמחים חד שנתיים הנפוצים בארץ כצמחי בר. מינים נפוצים במיוחד הם החרדל הלבן וחרדל השדה והם בין הצמחים העיקריים היוצרים את משטחי הפריחה הצהובה בצידי הדרכים באביב.
זנים תרבותיים של החרדל מגודלים בהיקף רחב ברוב האזורים הממוזגים בעולם. בין המינים המרכזיים המשמשים היום למטרות להם נועד החרדל נמצאים: החרדל הלבן (Sinapis alba) הגדל בר בצפון אפריקה, המזרח התיכון ואירופה הים תיכונית והתפשט בעולם כתוצאה מגידול חקלאי. החרדל הסיני (Brassica juncea) שמוצאו המקורי במורדות הרי ההימלאיה מגודל באופן מסחרי בקנדה, בריטניה דנמרק וארה"ב. החרדל השחור (Brassica nigra) מגודל בעיקר בארגנטינה, צ'ילי, ארה"ב וכמה ארצות אירופאיות. קנדה מגדלת כ – 90% מזרעי החרדל לשווקים הבינלאומיים.
(1) Daniel Zohary, Maria Hopf (2000). Domestication of plants in the Old World. Oxford: Oxford University Press. Pp. 139-140.
(2) "זורע שְׁבַת או חַרְדָּל בשלשה מקומות, שהוא נותן פֵאָה מכל אֵחַד ואֵחַד" (פאה, פ"ג, מ"ב). הרמב"ם מפרש במקום: "חרדל, אלכ'רדל... דרך בני אדם לזרען מפורדות במלבנות, והוא אמרם לפי שדרכן לזרע ערוגות ערוגות".
רשימת מקורות:
חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 66-67).
דרור פיקסלר, צמחי המשנה של הרמב"ם, מסורה ליוסף ה תשס"ח 299-279. ניתן למצוא את מאמר זה ברשימת פרסומיו כאן.
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה, עמ' 86-87.
לעיון נוסף:
מתוך אתר צמח השדה: חרדל לבן, חרדל השדה, כרוב שחור.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
