הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "איכא דאמרי"; "תנן" 

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

בכורות ג ע"א

ואיכא דאמרי: אמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים - קונסין אותו עד מאה בדמיה;
תנן: והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי; קונסין אותו עד עשרה בדמיה! מכירה - פסקה מיניה, קבלנות - לא פסקה מיניה.

 

1.
הגמרא מביאה ב"איכא דאמרי" שריש לקיש פסק שהמוכר בהמה גסה לגוי חכמים קונסים אותו לפדותה במחיר גבוה - עד פי מאה [והגמרא דנה]. והגמרא מקשה על ריש לקיש מהברייתא, ומיישבת שריש לקיש דיבר דווקא במכירה.

2.
רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה ג:

אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי שלא יעשה בה א מלאכה בשבת והרי הוא מצווה על שביתת בהמתו, ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי גזירה שמא ישאיל או ישכיר, ואם מכר קונסין אותו עד עשרה בדמיה ומחזירה ואפילו שבורה אין מוכרין ומותר לו למכור ב ע"י סרסור שהסרסור אינו משכיר ואינו משאיל.

הרמב"ם פוסק כדעה הראשונה שהובאה בגמרא [לפני שיטת ה"איכא דאמרי"] שריש לקיש פסק שהקנס הוא עד פי 10 ולא עד פי 100.

3.
בדרך כלל אומרים הפרשנים, שהרמב"ם נוטה לפסוק בש"ס כ"איכא דאמרי" [="לשון אחרון"], ומדוע בסוגייתנו הוא פוסק כדעה ראשונה [="לשון ראשון"].

4
עונה ה"מגיד משנה, הלכות שבת פרק כ הלכה ג:

ואם מכר וכו'. פ' השולח בגיטין דף מ"ד מימרא המוכר בהמה גסה לנכרי קונסין אותו עד עשרה בדמיה ויש לשון אחר עד מאה בדמיה ופסק רבינו כדברי המיקל ושם נזכר בגמרא דטעמא משום דהדרא ליה וזהו שכתב ומחזירה:

הוא מסביר שהרמב"ם פוסק ל"לקולא". כלומר, להקל על ה"ישראל" שיוציא רק עד פי 10. וראה בהרחבה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד יג, ובהערה טז.

5.
ניתן אולי לומר, שבספק דרבנן [בסוגייתנו - קנס של חכמים], כאשר אפשר לפסוק "לקולא" הרי כלל זה גובר על הכלל שהרמב"ם יפסוק כ"איכא דאמרי", ולא מתאים לדברי "בית אהרן", כרך ה [הרב אהרן מגיד]:

ד. וראה בספר נר מצוה ח"ב בהשמטות דצ"ה ע"ב שכ' וז"ל היכא שמביא הש"ס תרי לישני הראשון סתם והב' בלשון איכא דאמרי יש בזה ששה סברות:
א': דעת הרי"ץ גיאת והרי"ף והרמב"ם והרא"ש דס"ל הלכה כלישנא בתרא אפילו בשל תורה בין לקולא בין לחומרא.
ב': הוא דעת הגאונים יש מהם אומרים הלכה כלישנא קמא לעולם וכ"ה דעת ריב"א
ג': ויש מהם אומרים בממון נקטינן כלישנא בתרא ובאיסורא לחומרא אפילו בשל סופרים.
ד': ויש מהם אומרים דבאיסור תורה בלבד נקטינן לחומרא, אבל באיסור דרבנן ובממון - כלישנא בתרא ונראה דכ"ה דעת רש"י
ה': הוא דעת ר"ת דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל.
ו': הוא דעת רביה שמשון דכל מקום שיש להתברר משיטת הש"ס כחד מינייהו אזלינן בתריה,
ונ"ל דבזה כ"ע מודים. כי פליגי כי ליכא בירור, ועיי"ש דמסיק דלענין הלכה נקטינן כסברת הרי"ץ גיאת ודעימיה דלישנא בתרא עיקר זולת דיכא דפסק בגמרא בהדיא כלישנא קמא ע"ש...

וכן בספר "הליכות עולם", שער ה, ובכללי הבית יוסף וה"יבין שמועה", שם. ועוד בספר "דברי סופרים", כרך א [סופר שמואל], עמוד סט ואילך ערך "הלכה כלישנא בתרא".

6.
ואולי יש הבדל בין "איכא דאמרי" ל"ואיכא דאמרי". כמו כן יש הבדל בין לשון ראשון שנאמר על ידי "סתמא דגמרא" ובין אם גם "לשון ראשון" נאמר ב"איכא דאמרי" – "דברי סופרים", שם, בסיכום עמוד עד, שיש בזה מחלוקת ודעות "הפוכות".

7.
הגמרא הקשתה על ריש לקיש מברייתא, אולם הפתיחה הובאה בלשון "תנן". מעירים הפרשנים שלפעמים הגמרא מכנה "תנן" גם ברייתא ולא רק משנה, ראה "מתיבתא", הערה יב, בשם ראשונים ואחרונים, ו"שוטנשטיין", הערה 11.

8.
ונראה לחדש. הביטוי "תנן" מלבד היותו פתיחה לציטוט דברי משנה הרי הוא גם מציין – תמיד! – פתיחה לקושיה מהמשנה האחרונה שנדונה בפרק הנידון.
לאור זה נאמר גם בסוגייתנו: אמנם מדובר בציטוט ברייתא ולא משנה, אבל הברייתא המדוברת הוזכרה בסוף העמוד הקודם [אמנם זו לא הברייתא האחרונה שהוזכרה].

9.
ויתכן לומר, שברייתא שהיתה מבוססת ומפורסמת הינה בעלת סמכות כסמכות של משנה!