הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "אמר רב... אמר רב..." 

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

בכורות ה ע"ב

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: אתון הכי מתניתו לה, אנן איפכא מתנינן לה: רבי יוחנן אמר לא קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר קדשו בכורות במדבר אמר ליה: ואפכית נמי תיובתא, ואפכיתו לה להא דרבי אלעזר? א"ל: לא קדשו - (להו) לא הוצרכו ליקדש; אי הכי, היינו דידן! קמ"ל: חייב אדם לומר בלשון רבו.

 

1.
מסקנת הסוגיה היא, ששתי מסורות הסבירו באותו אופן את המחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, וכל הדיון הוא "רק" באיזה נוסח אמרו רבי יוחנן וריש לקיש את דבריהם.
ועל זה מסכמת הגמרא "חייב אדם לומר בלשון רבו" - 3 מופעים בש"ס

2.
ויש לשאול: מקובל להניח שכל אמורא אומר את דבריו על פי מה שלמד מרבו, אם כן מדוע רווח בש"ס הביטוי "אמר רב... אמר רב..." כשבדרך כלל מדובר ברב ותלמיד?

3.
ראה בהרחבה "יד מלאכי" כללי התלמוד כלל תרסג /"רב ותלמיד" /

תלמיד שהיה אומר בבית המדרש שמועה או הלכה בשם רבו היו מקבלין אותה בני הישיבה ממנו כאילו שמעוה מפי הרב עצמו בין למירמא דידיה אדידיה ובין לסמוך עליה לענין הלכה אי לא הוה תמן מאן דפליג עלה, והגם שדברים אלו פשוטים הם לפני כל יודעי דת ודין רגע אדבר לתלמידי אשר כגילי ומקבלה ואילך מצות כהונה לברר וללבן דבר דבור...

4.
אלא יש לומר כך: כאשר התלמיד ממש מצטט את דברי רבו אז נקבע הביטוי הנ"ל "אמר רב... אמר רב..." אולם אם התלמיד לא מצטט ממש את רבו אלא "רק" אומר דין שכנראה למד מרבו הרי שרק שמו של התלמיד מוזכר.