|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
הדלה פשתן על גבי היגא – הגה מצויה
"מתקיף לה רבינא: הדלה פשתן על גבי היגא הכא נמי דלישתני? אם כן לא מצית אמרת מה פשתן שלא נשתנה, דהא פשתן נמי משתני. א"ל: זה נשתנה ריחו וזה לא נשתנה ריחו"(בכורות, יז ע"א).פירוש: מַתְקִיף לָהּ [מקשה על כך] רָבִינָא: לדבריך, שהדלייה גורמת לשינוי, אם הִדְלָה פִּשְׁתָּן עַל גַּבֵּי הִיגָא (מין שיח קוצני) הָכִי נַמִי דְּלִישְׁתַּנֵי [כך גם כן תאמר שישתנה]? האם נדון עליו כעל פשתן שנשתנה? אִם כֵּן לָא מָצֵית אָמְרַתְּ [אין אתה יכול לומר] מה שאמרו חכמים בדרשותיהם לעיל: "מַה פִּשְׁתָּן שֶׁלּא נִשְׁתַּנָּה", דְּהָא [שהרי] פִּשְׁתָּן נַמִי מִשְׁתַּנֵי [גם כן משתנה]! אֲמַר לֵיהּ [לו] רב אשי: אין להשוות הדלייה להדלייה, זֶה, גפן שהדלה על גבי תאנה נִשְׁתַּנָּה רֵיחוֹ, וְזֶה, פשתן שהדלה על גבי היגא, לֹא נִשְׁתַּנָּה רֵיחו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לנושאים נוספים שנכתבו על ההגה המצויה הקש/י כאן.
מהו היגי?
ההיגי מופיע במקורות בהקשרים רבים המתארים את מאפייניו אך באופן לא עקבי. כתוצאה מהסתירה בין המקורות כל אחת מהצעות זיהויו כרוכה ביתרונות בצד חסרונות שאותם נסקור בשורות הבאות. הקושי העיקרי נעוץ בעובדה שמחלק מהמקורות משתמע שההיגי הוא שיח נמוך ואילו מאחרים משתמע שהוא גבוה למדי. היגי = הגה מצויה
על פי תרגום יונתן החרול הוא היגי שאותו מציע לעף (2) לזהות על פי הסורית כצמח מהסוג הגה (Alhagi). לדעתו הכוונה להגה מצויה (Alhagi camelorum) הנפוצה מאד בשדות ובמלחות מישור החוף והבקעה (3). ההגה הוא שיח רב-שנתי, בגובה 30-50 ס"מ, בעל קוצים ארוכים הפעיל בעיקר בקיץ. במהלך החורף ניתן לראות את השיח כאשר הוא יבש ואילו שורשיו העמוקים נמצאים בתרדמה. ההתחדשות בעונה הבאה היא מניצנים תת קרקעיים הנמצאים על השורשים הרב שנתיים (ראה ערך ניצן התחדשות במילון המונחים). בגלל מיקום ניצני ההתחדשות על השורשים קשה להיפטר מההגה על ידי חריש משום שהמחרישה לא פוגעת בהם. בדרך כלל עלי ההגה נושרים ותפקיד ההטמעה (פוטוסינתיזה) מתבצע על ידי הגבעולים הירוקים. לכאורה הצמח מצוי בשני בתי-גידול. בקרבת מעיינות במדבר הוא גדל על מי-תהום גבוהים ובית-גידולו השני הוא שדות מעובדים בחבל הים-תיכוני. לא מן הנמנע כי גם בחלק הגשום של הארץ הצמח קשור למקומות בהם הקרקע רטובה במהלך הקיץ. ההיגי כשיח קוצני נמוך
זיהוי ההיגי כצמח הגה מצויה הולם את שאלת רבינא בסוגייתנו (בכורות, יז עא) משום שהפשתן, גם הוא, איננו צמח גבוה ולכן ניתן להדלותו על ההגה שגובהה דומה. העובדה שההגה היא שיח נמוך עולה גם מתוך דברי הגמרא בשבת (ז ע"א): "אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: לבינה זקופה ברשות הרבים, וזרק וטח בפניה חייב, על גבה פטור. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: והוא שגבוה שלשה, דלא דרסי לה רבים. אבל היזמי והיגי, אף על גב דלא גביהי שלשה. וחייא בר רב אמר: אפילו היזמי והיגי, אבל צואה לא. ורב אשי אמר: אפילו צואה" (4) (שבת, ז ע"א). מפרש שם רש"י: "אף על גב דלא גבוה שלשה - הוי מקום פטור לעצמו, דלא דרסי בה רבים עליה, שלא יזוקו. אפילו היזמי והיגי - דדרסי עליה בסנדליהון, אבל צואה, אף על גב דלא גבוה לא דרסי עלה, ורב אשי אמר אפילו צואה". העובדה שאביי ורבא הדגימו את חידושם דווקא ב"היזמי והיגי" ומבלי לציין את גבהם מלמדת שבדרך כלל הם נמוכים משלושה טפחים. ההיגי כצמח גבוה
על פי תרגום יונתן המזהה את החרול עם ההיגי וזיהוי ההיגי כהגה מצויה (כפי שסבור לעף) לא נוכל לפרש את הפסוק באיוב "בין שיחים ינהקו תחת חרול יספחו" המתאר התקבצות סביב ההיגי. ההגה המצויה היא שיח נמוך, חסר גזע בעל ענפים דוקרניים הסמוכים לפני הקרקע ולכן אין אפשרות להתאסף מסביבה. קושי נוסף עולה מהמדרש (ילקוט שמעוני, פרשת וירא רמז צה) המזהה את "אחד השיחים" במדבר באר שבע שמתחתיו שכב ישמעאל כחרול: "וכיון שהגיע לפתח המדבר התחילה תועה אחר עבודה זרה של בית אביה, ומיד חסרו המים ועיפה נפשו של ישמעאל בצמא, והלך והשליך עצמו תחת חרולי המדבר להיות ישן עליו, ואמר: אלהי אברהם אבי יש לפניך תוצאות מות קח את נפשי ולא אמות בצמא וכו'". למעשה, ובניגוד להצעתו של לעף מזהים כמעט כל המדרשים את "אחד השיחים" עם הרותם. את הסתירה לתרגום יונתן ניתן ליישב אם נטען שקיימת משוואה בין חרול = היגי = רותם. מאפיינים נוספים
א. ההיגי הוא צמח רב שנתי כפי שנאמר בתוספתא (כלאים, ליברמן, פ"א הלכה י"ב): "אין מרכיבין כשות על גבי האגא מפני שירק באילן, ר' יהודה מתיר ירק באילן וכו'". אמנם התוספתא מגדירה את ההיגי כאילן אך לא ניתן להסיק מכאן שאכן מדובר בצמח גבוה משום שבלשון חז"ל צמח רב-שנתי עשוי להקרא אילן גם אם איננו גבוה כעץ. כאמור, ההגה המצויה רב-שנתית כאשר עונת הפעילות מתרכזת בקיץ. מכאן נובעת האבחנה בין עלי ההגה הנושרים ובין "עיקרו": "עיקר חרוב ועיקר האגה ועלי האוג והפרחבלין והאורז, אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור" (תוספתא, שביעית (ליברמן) פ"ה הלכה ו').
|
 |
 |
|
| ורד הכלב - ורד הבר | ורד הכלב- |
היגי = קידה שעירה
י. פליקס מציע לזהות את ההיגי עם הצמח קידה שעירה (9). מאפייני הקידה השעירה הולמים היטב רבים מהתאורים שמצאנו במקורות. הקידה היא צמח קוצני בגובה 1.5-2 מ' המשיר את עליו בקיץ. בדומה להגה המצויה גם הקידה פולשת לשטחים שהתפנו אלא שהגורם העיקרי לכיבוש שטחים חדשים הוא שריפות המעודדות את נביטתה. תפוצת הקידה השעירה עשוייה להתאים לפסוק במשלי, על פי תרגום יונתן, המתאר את גורלן של שדות שאינן מעובדות. גם היום ניתן לראות ששדות נטושות או שטחים שעברו שריפה מתכסים במשך הזמן בשיחי קידה שעירה.
הקושי בזיהוי זה הוא בכך שתפוצת הקידה השעירה מוגבלת לאזורים בעלי אקלים ים-תיכוני ואין היא מתפתחת בערבות ומדבריות. מכאן הקושי לזהותה עם החרול שבספר איוב הזהה לאחד משיחי המדבר היבש (חרול – חרה – יבש) כגון הרותם. בנוסף לכך קשה לראותה כ"אחד השיחים" במדבר באר שבע שם תעו הגר וישמעאל. החרול מופיע כצמח מלחה בצפניה (ב ט'): "... כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמורה ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם וכו'". קושי נוסף הוא בכך שהקידה איננה גבוהה די הצורך כדי שיצטופפו בצילה אם כי היא עשוייה להצל על אדם בודד כישמעאל שחיפש מתחתה צל. מאידך גיסא אין ספק בכך שהקידה השעירה גבוהה יותר משלושה טפחים ולכן איננה מהווה זיהוי הולם להיגי בדברי אביי ורבא לגבי מקום פטור ברה"ר (שבת, ז ע"א). כמו כן לא ברורה התועלת בהרמת הבגדים על מנת שלא יקרעו, במעבר בין היזמי והגא, כפי שנהג רב חסדא (בבא קמא, צא ע"ב).
 |
 |
|
| קידה שעירה- שיח | קידה שעירה - פרחים |
(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) הרב ד"ר עמנואל לעף (סגד, הונגריה 20 בינואר 1854 - בודפשט, הונגריה 19 ביולי 1944) בספרו "צמחי היהודים" (Die Flora der Juden).
(3) השם הלטיני המקובל היום להגה מצויה הוא Alhagi maurorum ואילו Alhagi camelorum הוא השם הנרדף שבו השתמש לעף ואיננו מין שונה. י. פליקס כתב ש- Alhagi camelorum איננו גדל בארץ אולי משום שסבר שמדובר במינים שונים. משמעות השם הלטיני היא "קוץ הגמלים".
(4) פירוש: בקשר לשאלה באיזו מידה שימושם של הרבים מחשיב מקום מוגדר לרשות הרבים, הביאו את ההלכה שאָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא: אם היתה לְבֵינָהּ זְקוּפָה מונחת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק חפץ ממרחק ארבע אמות וְטָח (הדביק) חפץ זה בְּפָנֶיהָ חַיָּיב משום זריקה לרשות הרבים. אבל אם נפל החפץ עַל גַּבָּהּ של הלבינה פָּטוּר כי אין הרבים מהלכים על גבי הלבינה ואין זו רשות הרבים גמורה. אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ [שאמרו שניהם]: וְהוּא דווקא שֶׁגָּבוֹהַ אותה לבינה שְׁלשָׁה טפחים לכל הפחות, שאז לֹא דָּרְסִי לָהּ [דורסים אותה, דורכים עליה] רַבִּים, ולכן, אף שהלבינה ניצבת ברשות הרבים הריהי כמקום בפני עצמו. ואולם הִיזְמֵי וְהִיגֵי, מיני קוצים, אַף עַל גַּב דְּלָא גְּבִיהִי [אף על פי שאינם גבוהים] שְׁלשָׁה טפחים אינם נחשב מקומם לרשות הרבים, כיון שאין בני אדם מהלכים על גבי הקוצים, ולא שייך להחשיב מקום זה כרשות הרבים. וְאילו חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אֲפִילּוּ מקום הִיזְמֵי וְהִיגֵי ברשות הרבים, אם היו נמוכים נחשב מקומם כרשות הרבים, אֲבָל מקום ברשות הרבים בו מונחת צוֹאָה לֹא נחשב כרשות הרבים, שאין אנשים מהלכים במקום זה. וְרַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ מקום ברשות הרבים בו מונחת צוֹאָה נחשב כרשות הרבים, כיון שבסופו של דבר האנשים הממהרים לעבודתם לא יקפידו וידרכו עליה.
(5) פירוש: אָמַר ר' אֶלְעָזָר: שָׁמַעְתִּי, שֶׁהַמְקָרֵעַ עַל הַמֵּת יוֹתֵר מִדַּאי לוֹקֶה מִשּׁוּם "בַּל תַשְׁחִית", וְכָל שֶׁכֵּן מי שמזיק לגּוּפוֹ מתוך צערו על המת שעובר על כך. ודוחים: אין זו הוכחה, וְדִלְמָא [ושמא] בְּגָדִים שָׁאנֵי [שונים], דִּפְסֵידָא דְּלָא הָדַר [שהפסד שאינו חוזר] הוּא, כִּי הָא [כמו זו] שר' יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵי מְכַבְּדוּתָא [היה קורא לבגדיו כבודי], וְרַב חִסְדָּא כַּד הֲוָה מַסְגֵּי בֵּינֵי הִיזְמֵי וְהִגֵא [כאשר היה הולך בין הקוצים], מַדְלִי לְהוּ לְמָאנֵיהּ [היה מרים את בגדיו] ולא היה חושש שבשרו נשרט בקוצים, אָמַר [והיה אומר] הסבר להתנהגותו זו: זֶה הבשר מַעֲלֶה אֲרוּכָה (מתרפא), וְזֶה הבגד אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה (אינו מתרפא) כשיקרע! ואם כן, אפשר שדווקא המקרע על המת יהיה חייב, ואילו החובל בעצמו אין איסור בדבר.
(6) פירוש: גמרא. על ההלכה ששנינו במשנה שצריך להרחיק מהקיר של בית עבודה זרה, שואלים: וְהָא קָא מַרְוַוח [והרי בכך הוא עושה רווח] לַעֲבוֹדָה זָרָה, שנותן לה שטח גדול יותר מאשר היה לה קודם! אָמַר ר' חֲנִינָא מִסּוּרָא: דַּעֲבַד לֵיהּ [שעושה את המקום המתפנה הזה] לבֵּית הַכִּסֵּא. ומקשים: וְהָא בָּעֵי צְנִיעוּתָא [והרי צריך צניעות] לבית הכסא, וכאן אינו יכול להצניע את עצמו! ומשיבים: דַּעֲבַד לֵיהּ [שעושה אותו] בֵּית הַכִּסֵּא של לַיְלָה שנפנה לצרכיו שם רק בלילה, בזמן שאין אנשים מצויים שם. ומקשים: וְהָא [והרי] אָמַר מָר [החכם]: אֵיזֶהוּ צָנוּעַ? הַנִּפְנֶה בַּלַּיְלָה בְּמָקוֹם שֶׁנִּפְנֶה בַּיּוֹם; וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא [ואף על פי שהעמדנו] את ההלכה הזו לא לענין המקום עצמו, אלא בִּכְדֶרֶךְ לומר שכדרך שנפנה ביום שאינו מגלה עצמו, כך נפנה בלילה שאינו מגלה עצמו, מִיהוּ צְנִיעוּתָא בָּעֵי לְמֶעֱבַד [מכל מקום צניעות צריך לעשות], וכאן אין לו מקום צנוע! ומשיבים: דַּעֲבַד לֵיהּ [שעושה אותו] בית הכסא לְתִינוֹקוֹת, שאינם נזהרים בכך. אִי נַמִי [או גם כן], דְּגָדֵיר לֵיהּ [שגודר אותו את המקום הזה] בְּהִיזְמֵי וְהִינְגֵי (במיני קוצים) כך שלא יוכלו להשתמש במקום.
(7) ב"אוצר לעזי רש"י".
(8) פרי מקובץ (apocarpic fruit) - פרי הנוצר מעֱלי מפורד עֲלי-שחלה, שכל אחד מהם מתפקד כעֱלי בודד, כך שבעת הבשלת הפרי מתקבלת קבוצת פרודות על מצעית משותפת, כדוגמת הפטל.
(9) יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 222).
מקורות עיקריים:
י. פליקס, עולם הצומח המקראי, עמ' 224-225.
לעיון נוסף:
באתר "צמח השדה": הגה מצוי, ורד הכלב, קידה שעירה
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.