הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "ולית הלכתא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
בכורות כז ע"א-ע"ב
"רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא, סליק רב עמרם לאפנויי, אתאי ההיא איתתא עלת קמייהו, אמרה להו: טמא מת מהו שיטבול ואוכל תרומת חוצה לארץ?
אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא:
וכי הזאה יש לנו?
אמר ליה רמי בר חמא: לא ליחוש ליה לסבא?
אדהכי אתא רב עמרם, אמר להו, הכי אמר רב: וטמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ: ולית הלכתא כוותיה. דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת: טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ; ולית הלכתא כוותיה.
1.
מדוע הדין בחלק הראשון נאמר על ידי "סיפור", שרב עמרם הלך להתפנות ושני חבריו חיכו לו, ואחר כך אמר דבר ההלכה בשם "רב"?
2.
מי אמר בשתי הסוגיות "ולית הלכתא כוותיה"?
3.
מהי ההלכה בסופו של דבר בשתי הסוגיות: "טמא מת" לגבי תרומת חוץ לארץ, ו"טמא שרץ" לגבי תרומת חוץ לארץ.
4.
רמי בר חמא חי בדור הרביעי – תלמידו של רב חסדא.
רב נחמן – "בר יעקב" – בדור שני שלישי.
רב עמרם – בפשטות מדובר ברב עמרם שהיה תלמידו של "רב" – כלומר, חי בדור בשני.
5.
לפי הנ"ל קשה, כיצד מדובר ברמי בר חמא ורב עמרם שהיו יחד בספינה. ואולי מדובר ברב עמרם אחר, שחי בדור השלישי ["אטלס עץ חיים", כרך ד, עמוד 274], שהיה חבר של רבה ורב יוסף, והיה תלמידו של רב ששת [ומתאים לסוגייתנו שמוזכר בה רב ששת].
6.
לפי זה מדוע הם כל כך העריכו את רב עמרם עד כדי שהיו צריכים להמתין למוצא פיו?
7.
אולי מפני שרב עמרם היה "פוסק", ידוע ואולי בגלל שהיה מוסר מוסמך של הלכות מהדורות הקודמים - "רב" ושמואל.
7.1
לפי זה גם מוסבר הסדר ששלושת האמוראים מוזכרים בתחילת הקטע: "רב נחמן, רב עמרם ורמי בר חמא".
8.
לפי כל הנ"ל יש תשובה לשאלה הראשונה - לעיל בסעיף 1. ה"סיפור" נועד להדגיש שרב נחמן ורמי בר חמא המתינו ל"פוסק" או ל"מוסר השמועות" שיאמר את דבריו.
9.
נראה שרב נחמן סובר שאין צורך ב"הערב שמש", ומדברי רב עמרם משמע ש"רב" סובר גם כן, שאין צורך בהערב שמש [לפי רש"י].
10.
רש"י מסכת בכורות דף כז עמוד ב:
וכי הזאה יש לנו - בזמן הזה דכיון דאין עכשיו הזאה בזמן הזה הערב שמש נמי לא בעי.
לא ליחוש ליה לסבא - בתמיה וכי לא נחוש לכבוד רב עמרם שאינו בכאן ואין טוב להורות שום הוראה עד שיבא.
טובל ואוכל - ואין צריך הערב שמש.
ולית הלכתא כוותיה - הש"ס קמהדר ליה. [ - מופע יחידאי בש"ס בדברי רש"י]
והגמרא אומרת "ולית הלכתא כוותיה".
10.1
אם רב עמרם אומר זאת הרי שמשמע שהוא סובר שכן צריך "הערב שמש" [וחולק על רב נחמן],
ולפי תוס' הכוונה היא, שאין הלכה כרב בעניין הטבילה
ולפי הפסק "ולית הלכתא כוותיה" אין צורך אפילו בטבילה ובודאי שאין צורך בהערב שמש.
11.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ז הלכה ח:
תרומת ח"ל הואיל ועיקרה מדבריהן אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, והן בעלי קריין וזבין וזבות ונדות ויולדות,
וכולן שטבלו מותרין לאכילה אע"פ שלא העריב שמשן,
אבל טמאי מגע טומאות בין שנגע במת שאי אפשר לנו היום לטהר ממנו בין שנגע בשרץ אינו צריך לטבול לתרומת חוצה לארץ.
השגת הראב"ד: תרומת חו"ל וכו' אע"פ שלא העריבו שמשן. א"א אין זה מחוור שהרי אמרו בגמרא אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן אבל איהי עצמה אחר טבילה לא והטעם דגזרינן בגדול משום זיבה אי נמי אחר טבילה אטו קודם טבילה ומשום הכי היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע"י טבילה וכן כתב הרב ז"ל בהלכותיו.
הרמב"ם פוסק – בסוגיה הראשונה שבסוגייתנו – כדעת רב. משמע שהרמב"ם לא פוסק כ"ולית הלכתא כוותיה".
11.1
אם נאמר שרב עמרם עצמו אמר את הביטוי "ולית הלכתא כוותיה" – כרב, הרי שהרמב"ם לא פסק כמותו, כי אולי רב נחמן חולק על רב עמרם ודווקא כן סובר כ"רב",
11.2
אבל אם "עורך הש"ס" [=ברש"י: "הש"ס"] כתב את "ולית הלכתא כוותיה" [כדברי רש"י "הש"ס קמהדר ליה"] מדוע הרמב"ם לא קיבל זאת?
12.
ראה עוד ב"מתיבתא", הערות ב,ד, ח, שמתייחס גם לסוגיה השניה בסוגייתנו שרש"י מתכוון שם לומר את דבריו ש"הש"ס קמהדר ליה".
12.1
וקצת קשה, כי הש"ס [עורך הגמרא"] היה צריך להעדיף לומר בלשון חיובית: "והלכתא..." ולא בלשון שלילית של "ולית הלכתא".
