הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "סתם משנה"; "סתימתאה"; "זו דברי..."
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
בכורות ל ע"א-ע"ב
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי ר' עקיבא סתימתאה, אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית - חשוד על המעשר. מאן חכמים? רבי יהודה, דבאתריה דר' יהודה שביעית חמירא להו, דההוא דהוה קרי ליה לחבריה: דיירא בר דיירתא, א"ל: תיתי לי, דלא אכלי פירות שביעית כוותך.
איכא דאמרי, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: זו דברי ר' עקיבא סתימתאה, אבל חכמים אומרים חשוד על המעשר חשוד על השביעית, ומאן חכמים - רבי מאיר היא, דאמר: חשוד לדבר אחד - הוי חשוד לכל התורה כולה. רבי יונה ור' ירמיה תלמידי ר' זעירא, ואמרי לה ר' יונה ור' זעירא תלמידי ר' יוחנן, חד אמר: אבל חכ"א חשוד על השביעית - חשוד על המעשר, ומאן חכמים - ר' יהודה; וחד אמר: החשוד על המעשר - חשוד על השביעית, ומאן חכמים - ר' מאיר,
דתניא: עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות, ונחשד לדבר אחד - נחשד לכל התורה כולה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד."
1.
הגמרא דנה על משנתנו כאיזה תנא היא שנויה. לפי כולם משנתנו שנויה כדעת רבי עקיבא, אבל חכמים חולקים עליו, ובשתי הנוסחאות יש מחלוקת האם מי שחולק עליו הוא רבי מאיר או רבי יהודה.
2.
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ח הלכה טו:
החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, שאע"פ שזה וזה מה"ת, מעשר טעון הבאת מקום מה שאין כן בשביעית, ושביעית אין לה פדיון משא"כ במעשר.
הרמב"ם פוסק כמשנתנו [שהיא "סתם משנה"]. זאת אומרת, שהרמב"ם פוסק כרבי עקיבא ולא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה.
3.
ולגבי הביטוי "רבי עקיבא סתימתאה" מסביר רש"י:
יש מפרשים רבי עקיבא סתימתאה דאמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דף פו) סתם משנה רבי מאיר סתם ברייתא רבי נתן וכולהו אליבא דרבי עקיבא ולאו מילתא היא דהא בכמה דוכתין אמרינן רבי מנחם סתימתאה רבי שמעון סתימתאה אלא רוב משניות איכא בהש"ס סתומות אליבא דר' עקיבא.
רש"י מביא פירוש ראשון: שאמנם "סתם משנה – רבי מאיר" ורבי מאיר היה תלמידו של רבי עקיבא, ולכן נקראת "סתם משנה" גם אליבא דרבי עקיבא. ורש"י דוחה אפשרות זאת מפני שלפעמים יש גם "רבי מנחם סתימתאה" בלי קשר לרבי עקיבא. ולכן אומר רש"י פירוש שני.
4.
ונראה להוסיף: הרי בסוגייתנו בודאי שאי אפשר לומר כפירוש הראשון, שהרי רבי יוחנן אומר שרבי מאיר [או רבי יהודה] חולקים על ה"סתם משנה". אם כן, משנתנו ודאי איננה כרבי מאיר, וממילא כיון שהיא כרבי עקיבא הרי ברור שלא מדובר שרבי מאיר אמר זאת משום רבי עקיבא.
5.
הפירוש השני של רש"י: רוב המשניות בש"ס [נראה לי שצריך לומר ברש"י "הרבה משניות"] הן כרבי עקיבא, וכנראה הוא מתכוון להדגיש שאותן משניות שהן כרבי עקיבא הן אינן כרבי מאיר. כלומר: אמנם רוב המשניות שהן "סתם משנה" הן דעת רבי מאיר, אבל יש הרבה משניות שהן "סתם משנה" שיש מסורת ספציפית לגביהן שהן כדעת רבי עקיבא.
6.
הערה: מדברי רש"י - מסכת חולין דף ל עמוד א:
סתימתאה - שיש משנה וברייתא הרבה שאמר ר' אלעזר בר' שמעון ורגילים התנאים לסדרן במשנה בלשון סתם והאי סתמא דתזבח הוא נמי אמרה וגמרא גמיר לה ר' יוחנן מרביה דהא ר' אלעזר אמרה.
משמע, שהביטוי "סתימתאה" כוונתו שהמשנה סתומה כאחד התנאים שלא רבי מאיר, ורק משנה שסתומה כרבי מאיר מוגדרת בלשון "סתם משנה".
7.
הערה נוספת:
רבי יוחנן אמר [לפי שתי הנוסחאות בגמרא] "זו דברי רבי עקיבא... אבל..."
משמעות לשון זו בדרך כלל היא שהלכה איננה כחכם שעליו נאמר "זו דברי", ובסוגייתנו הכוונה שרבי יוחנן קובע, שהלכה לא תהיה כרבי עקיבא. אולם בדברינו לעיל הראינו, שהרמב"ם כן פוסק כ"סתם" משנתנו – דהיינו כרבי עקיבא, ולכן נצטרך לומר, שהביטוי "זו דברי" לפעמים דווקא כן הלכה כמותו.
8.
שני ההסברים מובאים בשל"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות :
שי. זו דברי פלוני, כשהגמרא אומרת זו דברי פלוני על הסתם פליג עליה ולא סבר כוותיה. וכן כתבו התוספות (ד"ה ומאי) בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ה (א), וזה לשונם: זו דברי סומכוס, משמע זו ולא סבירא ליה, אף על גב דמוכח בפרק בית כור (שם קה א) דאיכא זו וסבירא ליה, מיהו סתם זו לא סבירא ליה. וכן כתב הר"ן פרק אלו נערות (כתובות דף מ ב ד"ה זו דברי רבי מאיר) דזו לא סבירא ליה, כל היכא דלא מפרש בהדיא זו וסבירא ליה.
בשני הסעיפים האחרונים לא מדובר על רבי עקיבא אלא על חריגים כפי שהובא בדברי רש"י לעיל בסעיף 6.
9.
אולם בכל זאת קצת קשה: כיצד יתכן להשתמש עם אותו ביטוי - זו דברי... - למסקנות הפוכות [אם הלכה כמי שחולק על מי שלעו נאמר "זו דברי..."]
9.1
ובאמת כך קשה על כל אותם מקרים בהם קובעים בעלי הכללים שלביטוי מסויים יש משמעויות "הפוכות" - מבחינת הכרעת הההלכה - במקרים שונים.
10
ולכן נראה אולי, שבסוגייתנו, באמת רבי יוחנן עצמו לא פוסק כרבי עקיבא אלא כחולקים עליו, אבל מפני שיש שתי נוסחאות מיהם החולקים, רבי מאיר או רבי יהודה - שהם עצמם חלוקים ביניהם - לכן הרמב"ם הכריע דווקא כרבי עקיבא.
11.
ואולי יש לומר הסבר אחר לגבי כל האמור לעיל: כעיקרון, הלכה צריכה להיות כ"סתם משנה" ללא הבדל מי אמרה, שהרי לכן "קבע" רבי יהודה הנשיא את נוסח המשנה באופן של "סתם משנה". אלא, שלחכמים יותר מאוחרים יש סמכות לפסוק באופן, ואפילו כאשר הדעה שחולקת על ה"סתם משנה" לא מובאת במפורש באף משנה אחרת, אלא היא מובאת כמסורת על ידי אמורא.
11.1
רבי יוחנן - בגירסא הראשונה בגמרא - טען ש"חכמים" שחולקים על סתם משנתנו הוא רבי יהודה, והוא מוכיח זאת מעובדה היסטורית שלא נמסרה באף משנה או ברייתא.
ולפי הגירסא השניה מדובר ברבי מאיר שדבריו מובאים בברייתא. וכנראה שמדובר בברייתא "מאוחרת" שנכתבה אחרי תקופת רבי יהודה הנשיא.
