ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל
מסכת בכורות דף ג
מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"
האם כשהמשנה אומרת 'פי מאה' היא באמת מתכוונת לכך? * מה עושים בעז שהיא בעצם כבשה ובטלה שנראה כמו חזיר? * והאם למכור את אוזן הבהמה לגוי? ולמה לעשות זאת? * וגם על הסוף העגום של העדר של רב מרי * כל השאלות שתמיד דרכו את מנוחתנו, זוכות למענה בדף זה * לא לבכורות בלבד
תקציר העלילה מהדף הקודם: אסור למכור בהמה לגוי, איסור הנזכר במשנה הראשונה במסכתנו וטעמו משום הפקעת הבהמה מאיסור עבודה בשבת (לדעת רש"י), או הפקעתה מקדושת הבכורה (תוספות).
ברייתא שהובאה גם היא עוד בדף הקודם, ובה נאמר שהמוכר בהמה לגוי ב'קבלה' (כלומר על מנת שהגוי ידאג לה ובתמורה יחלקו היהודי והגוי ברווחים) – קונסים אותו עד פי עשרה משווי העיסקה, גורמת לגמרא לתהות האם הברייתא באמת התכוונה ברצינות, ממש פי עשרה, או לאו דווקא. כדי להכריע מביאים ראיה מדברי רבי יהושע בן לוי על המוכר עבד לגוי, שנקנס בסכום של עד פי מאה משווי העבד. רש"י מזדרז להסביר שאם רבי יהושע בן לוי נקט שם דווקא בסכום 'מאה', ואילו לגבי בהמה נקטו דווקא 'עשרה', מכאן שפי עשרה זה בדיוק פי עשרה, ופי מאה זה פי מאה. מצד שני, הגמרא מיד הופכת צד, ייתכן שרבי יהושע בן לוי התכוון בדיוק לפי מאה מסכום העבד (כעונש על כך שהופקע בכך מחובת שמירת המצוות), ואילו מכירת בהמה, עם כל הכבוד, איננה חמורה עד כדי כך, ולכן פי עשרה זה לא בדיוק פי עשרה, ובהחלט יכול להיות גם פחות. בגמרא מובאת גם גירסא אחרת לסוגיא, אבל העיקרון פחות או יותר דומה, אז נסתפק בכך.
ובחזרה לברייתתנו, שם טוענים חכמים שבכל מקרה שבו יש לגוי אחיזה כזאת או אחרת בבהמה – היא נפטרת מחובת הבאת ולדה הבכור לקרבן ("קדש לי כל בכור" – ומכאן שכל גוף הבהמה נדרש להיות יהודי לחלוטין). רבי יהודה, לעומת זאת, מבין בדיוק הפוך ("כל בכור" = כל חלק, אפילו זעיר, של בעלות יהודית בבכור מקדשת אותו. הגמרא מתמקדת בדברי חכמים, ותוהה כמה היא הבעלות המינימאלית של גוי על בהמה, שבגללה היא נפטרת מחובת הפיכתה לקרבן. לדעת רב הונא די בבעלות הגוי על אוזן הבהמה בלבד (בלי להתייחס לשאלה מה אפשר כבר להרוויח מאוזן של בהמה), אך רב נחמן לחש באוזנו שעם כל הכבוד, במקרה כזה היהודי יכול פשוט לומר לגוי לקחת את האוזן שלו ולהסתלק. לאור קריסת הקונספציה הזאת, מועלה ההנחה שכל בעלות של גוי בחלק מהבהמה שעל ידי הסרתו תלך הבהמה לעולמה – מונע ממנה להתקדש בבכורה.
בסופו של דבר מובאת דעת רבי יוחנן שאפילו בעלות הגוי על אבר שנטילתו תחולל מום קל בלבד בבהמה – פוטרת אותה מבכורה. בנוסף, בלי הרבה קשר, מתייחס רבי יוחנן למקרה מוזר בו כבשה ילדה במפתיע עז (ולהפך), ופסק שאם יתכן שיתרחש דבר כזה, אותו צאצא נפטר מחובת הבכורה. ואולם אם ניכר איכשהו מוצאו המקורי, הוא אמנם איננו מוקרב על המזבח, אך מעניקים אותו בכל זאת במתנה לכהן. הגמרא מתקשה להבין את החידוש בדברי ר' יוחנן האחרונים, שהרי את זה היה כבר אפשר להבין ממשנה בהמשך המסכת, הקובעת במפורש שטלה שפיו דומה לזה של חזיר, לא עלינו, נחשב הדבר כמום ופסול לקרבן וניתן לכהנים, וכן ממשנה אחרת הדנה בבהמה אומללה בעלת עין אחת גדולה כמו של עגל ואחת קטנה כמו של אווז. שהרי אם כבר המשנה ידעה לומר ששינוי מראה הבהמה מהמקובל בעולמנו נחשב כמום (כך מקשה הגמרא), מה חידש רבי יוחנן? והתשובה: רבי יוחנן ממש לא חזר על מה שכבר נאמר במשניות. אין דומה עגל שדומה לחזיר, לעז שדומה לכבשה. עם כל הכבוד לחזיר, כבשה היא חיה סימפטית ומקובלת בעולם הקרבנות היהודי. וגם אל תשווה לי בהמה עם עיניים בגודל משתנה שנראית ממש מוזר (ולכן זכתה לכינוי 'שרוע'), למי שסך הכל נראה כמו עז נורמטיבית, ומה לעשות שהוא באמת כבש.
אתנחתא סיפורית: לרב מרי בר רחל היה מנהג נאה. את אוזני הבכורות בעדר (הרחלים?) העצום שגידל הוא נהג להקנות לגויים. ומדוע? מכיוון שלא כל כך סמך על הכהנים שבשכנותו שיקפידו על קדושת הבכורות שיעניק להם, ולכן שאף להפקיע מראש את קדושתם. מצד שני, הוא עדיין הקפיד עליהם כאילו היו בכורות לכל דבר. לכאורה נאה ומשובח, ואף-על-פי-כן לא חלף זמן מרובה וכל העדר נכחד. זו תורה וזו שכרה? תמהה הגמרא, ולאחר דין ודברים העלתה את ההשערה שאולי אין זה כה נאה להפקיע את קדושת הבכור מהבהמה. השערה אחרת היתה שרב מרי דווקא היה בסדר, אך לא העלה בדעתו שאולי מעשהו יהווה מודל לחיקוי לעמי-ארצות שיקלו ראש בקדושת הבכורה גם מבלי למכור את האוזניים לגויים.
