טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
יכול אף דבש הגזין והצירעין – ציקדית ירוקה
"הוא דאמר כר' יעקב, דאמר: דובשא רחמנא שרייה, דתניא, ר' יעקב אומר: אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, זה אתה אוכל, ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא, שרץ עוף טמא בהדיא כתיב? אלא, שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה - זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגזין והצירעין? אמרת: לא, ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא הגזין והצירעין? מרבה אני דבש דבורים - שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין והצירעין - שיש לו שם לווי" (בכורות, ז ע"ב).
שם עברי: ציקדית ירוקה שם באנגלית: Leafhopper שם מדעי: Jacobiasca (=Empoasca) lybica
שם נרדף במקורות: גזין
נושא מרכזי: לזיהוי הגזין
תקציר: בעלי החיים הנקראים גזין מופיעים בבבלי ובירושלמי בכמה הקשרים כחלק מרשימה של מיני חרקים. ביחס למלאכת צידה למדנו: "תנו רבנן: הצד חגבין, גזין, צרעין ויתושין בשבת חייב וכו'". בסוגייתנו הם מופיעים כבעלי חיים המייצרים דבש. בהעדר סימנים נוספים, תכונה זו של ייצור הדבש רומזת, אולי, על זהותם של הגזין. הזיהוי התבצע בעזרת הוכחה בדרך השלילה (אלמינציה) שהופעלה על רשימת כל קבוצות החרקים מייצרי הדבש. הרשימה כללה את הדבורים, הצרעות, משפחות של כנימות ומשפחות בתוך תת סדרת הציקדות. הדבש עשוי להיות ממקורות שונים כמו צוף בדבורים אך גם מוהל תאים צמחיים שחרקים שונים מוצצים ומפרישים כנוזל סוכרי הנקרא טל-דבש (honeydew). מרשימה זו הוסרו הדבורים והצרעות שזהותם ידועה כמינים עוקצים. רוב קבוצות החרקים האחרות אינן מתאימות לתאור הגזין משום שכמעט אינן נעות ולכן אין בהן איסור צידה. הקבוצה היחידה בעלת המאפיינים המתאימים לתאור הגזין היא משפחת הציקדיות ובמיוחד המין ציקדית ירוקה (תמונה 1). ציקדית זו מפרישה טל-דבש ומסוגלת לעוף במהירות. ייתכן שרש"י, המפרש שגזין הם מין חגב, זיהה אותם עם הציקדיות משום שגם הן בעלות רגלי ניתור בדומה לחגבים.
תמונה 1. ציקדית ירוקה צילם: עמיר וינשטיין (לבלוג של עמיר)
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בעלי החיים הנקראים גזין מופיעים בספרות חז"ל רק פעמים בודדות והפרטים הידועים לנו עליהם מועטים מאד. עלי להקדים ולהדגיש שאין לראות בהצעת זיהוי הגזין, שאעלה להלן, יותר מאשר השערה שנועדה לעורר מחשבה נוספת. את הצעה זו מצאתי גם במדור "העולם" ב"תלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ (1). חשוב גם להוסיף שלמרות שאתייחס למין או קבוצה ספציפית הרי שייתכן (בסבירות נמוכה יותר) שה"גזין" כוללים קבוצות נוספות בעלות מאפיינים דומים כמו הגבנוניות וקבוצות בתת סדרת הכנימות.
נדמה לי שפרט המידע המבוסס העיקרי שיש בידינו לגבי הגזין הוא העובדה שהם מפרישים דבש כאמור בסוגייתנו (2). אם נסקור את כל סדרות החרקים המוכרים היום באזורנו נמצא ביניהן רק 4 קבוצות הכוללות מינים מפרישי דבש ומתוכן ננסה לאתר את הגזין בעזרת הוכחה בדרך השלילה (אלימינציה). הקבוצות הן דבורים, צרעות, כנימות וציקדות. על ייצור הדבש על ידי הדבורים אין צורך להרחיב את הדיבור, אך הקשר בין שאר הקבוצות לדבש דורש הסבר. דבש צרעות עשוי להיות דבש שהצרעות גוזלות מהדבורים, או נוזל סוכרי הנקרא טל-דבש (Honeydew) המופרש על ידי זחלי הצרעות מפי הטבעת שלהם ואותו אוספים הבוגרים. אפשרות נוספת לקשר בין הצרעות וייצור הדבש היא קיומם בעבר של מין או מינים של צרעות המייצרים דבש מצוף פרחים בדומה לצרעת הדבש בת זמננו (ראה במאמר "האי מאן דבלע זיבורא מחייא לא חיי"). המשפחות בתת סדרות הכנימות והציקדות ניזונות ממציצת מוהל תאי צמחים בעזרת חדק מציצה. חלק מהמשפחות מפריש את עודף הסוכרים בצורת טל-דבש שלעיתים מתגבש ומצטבר כגבישי סוכר. בתמונה 2 ניתן לראות נמלה הנושאת טיפת טל-דבש שהופרשה על ידי כנימה.
תמונה 1. נמלה וכנימות צילם: Dawidi, Johannesburg, South Africa
מתוך רשימת 4 הקבוצות שבידינו נוכל להסיר את הדבורים והצרעות משום שמינים אלו מזוהים ברמה גבוהה למדי של וודאות ולכן קשה להניח שהם נקראו "גזין" (3). מבין שתי הסדרות הנותרות כלומר הכנימות והציקדות נוכל להסיר את הכנימות משום שהמינים מפרישי הדבש שבסדרה זו קבועי מקום ולכן אינם עונים לדרישה העולה בדברי הגמרא בשבת (קו ע"ב): "תנו רבנן: הצד חגבין, גזין, צרעין ויתושין בשבת - חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד - חייב, וכל שאין במינו ניצוד - פטור. תניא אידך: הצד חגבים בשעת הטל - פטור, בשעת השרב - חייב. אלעזר בן מהבאי אומר: אם היו מקלחות ובאות - פטור". אם נסכם את קטע זה בגמרא הרי שנוכל להסיק ממנו שחיוב צידה קיים רק כאשר מדובר בחרק בעל יכולת תנועה משמעותית ומשום כך אין חייבים על צידת חגבים בשעת הטל. טעם הדבר הוא משום שהם אינם ניידים וכפי שכותב רש"י במקום: "חגבים בשעת הטל - עיניהם מתעוורות, והרי הן ניצודין ועומדין". בהקשר זה מעניין המדרש (תהלים (בובר) מזמור צ'): "כי גז חיש ונעופה. מהו גז חיש, גזין וחשין וטסין. עוברין בזריזות כעוף פורח וכו'" משום שהוא מספק מאפיין חד משמעי נוסף לתאור ה"גזין".
לאחר שבודדנו את סדרת הציקדות כתורמת פוטנציאלית של מין או מינים העשויים להיקרא "גזין" ננסה לצמצם עוד את מגוון האפשרויות. ככלל ניתן לראות שחלק ממשפחות תת הסדרה ניזון ממציצת מוהל תאים והפרשת העודף בצורת טיפות או קצף אך רק בחלק מהמשפחות ההפרשות סוכריות. הקבוצה הבולטת ביותר היא משפחת הגבנוניתיים שרבים מבניה מפרישים טל-דבש בכמות גדולה ומהווים מוקד משיכה לנמלים. חלק מהמינים כמו גבנונית האשל וגבנונית השיטים מנהלים אורח חיים של הדדיות עם מיני נמלים (למשל הנמלה האורגת) המגנים עליהם באופן פעיל מפני פגעי הסביבה. בדומה לכנימות גם הגבנוניתיים ממעטים לנוע ולכן גם אותם קשה יהיה לכלול בין ה"גזין".
תמונה 3. הנמלה לבובית חולבת נימפה של גבנונית האשל. צילם: עמיר ויינשטיין (ראה עוד על הגבנוניות בבלוג של עמיר)
ברצוני להציע שהגזין הם בני משפחת הציקדיתיים (Cicadellidae) הגדולה בין משפחות הציקדות. משפחה זו מונה בעולם כ – 5,000 מינים ואילו בישראל חיים כ – 160 מינים. המין הבולט באזורנו ונפוץ גם בחלקים הים תיכוניים של אירופה הוא הציקדית הירוקה. בני המשפחה בעלי כושר תעופה טוב ומפרישים טל דבש (4).
בעזרת הצעה זו אוכל ליישב תמיהה על פירוש רש"י לשם "גזין". מפרש רש"י (בכורות, ז ע"ב): "הגזין והצירעין - מין ארבה". כוונתו, קרוב לוודאי, שהגזין הוא מין ארבה ואילו הצרעות הוזכרו בדיבור המתחיל רק אגב אורחא. במסכת שבת (שם) הוא מפרש: "הגזין - מין חגב טהור הוא, ונאכלין". מאחר ולא מצאתי חגבים מפרישי דבש תמהתי על פירוש זה של רש"י (כמובן שיש לזכור את דברי חז"ל "לא ראינוה אינה ראיה" (כתובות, כג ע"א)). רק לאחר שלמדתי שבאנגלית נקראות חלק ממשפחות הציקדות בשמות treehopper, leafhopper וכדומה, כאשר grasshopper הוא שמם של החגבים נזכרתי במבנה הרגליים של חרקים אלו. מסתבר שבדומה לחגבים גם הציקדיות מסוגלות לנתר בעזרת רגליהן האחוריות המפותחות. מאחר והתכונה החשובה ביותר המתארת בתורה את החגבים היא מבנה הרגליים ויכולת הניתור, אין זה מפליא שגם הציקדיות בעלות תכונה זו נקראו בפי רש"י בשם חגבים. "אַךְ אֶת זֶה תּאכְלוּ מִכּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ (ויקרא, יא כ"א). אין ספק בכך שרש"י ראה את החגבים כקבוצה נפרדת מה"גזין" שהרי הגמרא מחלקת ביניהם ומונה באיסור צידה חגבים וגזין בנפרד. הציקדיות היו מוכרות לרש"י שהרי הן נחשבות לאחד מהמזיקים הבולטים ביותר בכרמים סביב אגן הים התיכון ואפריקה (5). הציקדיות מזיקות באופן ישיר בכך שמוצצות מוהל תאים אך עיקר נזקן עקיף והוא מתבטא בהעברת וירוסים וחיידקים פתוגניים לצמחים (6).
הרחבה
זיהויי המפרשים
דבורים (צרעין) או זבובים
בין המפרשים שולטות שתי גישות עיקריות לזיהוי הגזין. רבינו חננאל מפרש בשבת (קו ע"ב): "חגבין, גזין והן ממיני הדבורים, צירעין ויתושין כל שבמינו ניצוד וכו'". הערוך ממשיך בדרכו ומפרש שהכוונה למיני "דבורין וצרעין". פירושו זה נתון למחלוקת גרסאות ויש שגרסו שהכוונה לזבובים. הדיון העיקרי ביחס לשיטת הר"ח והערוך מופיע סביב דברי הגמרא בנדה (יז ע"א): "רבה בר רב הונא מקרקש זגי דכילתא, אביי באלי דידבי, רבא באלי פרוחי". פירש שם רש"י: "מקרקש זגי - פעמונים התלויים בכילה שסביב מטתו מקשקשן בעת תשמיש לסור בני ביתו משם". הערוך גורס במקום "זגי" "גזי" כלומר "גזין". וכך אנו מוצאים בדברי ר"ת והתוס':
"כל היד. הכי גרסינן בערוך. רבה בר בר חנא מקרקש גזי דכילתיה. מיני צירעין ודבורים הן דומין דדבש הגזין והצירעין כדאמרינן בפרק קמא דבכורות. והכי פירושא רבא בר בר חנא מבריח דבורים וצירעין כשרוצה לשמש. אביי בלי דבדבי מכלה ומגרש הזבובים" (ר"ת בספר הישר, חלק החידושים, סימן קעב).
"מקרקש זגי - פ"ה פעמונים התלוים בכילה להוציא ממנו בני ביתו. וקשה לר"ת דאין זה מדת צניעות. ונראה לו כגירסת ר"ח והערוך [ערך 'גז'] מקרקש גזי זבובים דאמר בבכורות (דף ז:) דבש הגזין והצירעין והוי דומיא דאביי דבלי דידבי ורבא דבלי פרוחי" (תוס' בנדה, יז ע"א).
הרמב"ן (שם) מביא את דברי ספר הישר הסובר ש"זגי" הם מין דבורים בדומה לנאמר בבכורות "דבש הגזין והצרעין" אך דוחה את הסבר זה משום שהגרסה בידו הייתה שונה. ראה באריכות בערוך לנר (שם) את ההתלבטות בין זבובים לדבורים. כך או כך קיים קושי לפרש ש"מקרקש זגי" הכוונה לגירוש ציקדיות ואפילו דבורים וצרעות משום שקשה להניח שהם נחו על הכילה. אמנם ייתכן וזבובים נהגו כך אך הם לא מייצרים דבש ואם כן אינם ה"גזין".
ארבה (חגבים)
פירוש נוסף מובא בדברי רבינו גרשום ורש"י שהגזין הם מין ארבה. לאור הקשיים העומדים לפני זיהוי זה ניסיתי לטעון שכוונתם איננה לחגבים, כפי שהם נראים בלשוננו, אלא לציקדיות שגם הן מנתרות. טענה זו איננה מתיישבת באופן פשוט עם שיטת רש"י האומר שהגזין הם "מין חגב טהור ונאכל" שהרי קשה להניח שהציקדיות היו נאכלות או אפילו כשרות למאכל (ראה במאמר "חוץ מבשר דגים וחגבים"). רש"י לשיטתו אכן מפרש את דברי הגמרא המחלקת בין מינים נאכלים לשאינם נאכלים ואומר: "במינו ניצוד - כגון חגבים והגזין. שאין במינו ניצוד - צירעין ויתושין שאינן לצורך". ייתכן ורש"י הבין שהאבחנה בין מינים ניצודים ושאינם ניצודים חייבת להיות סימטרית ובכל קבוצה נמצא זוג מינים (חגבים וגזין בניגוד לצרעין ויתושין) ולכן התייחס לגזין כמין המותר באכילה (7). לדעתו העובדה שמין ניצוד מעידה על כך שהוא מותר באכילה. הריטב"א (שם) אכן חלק על הנחה זו וכתב: "וחכמים אומרים כל שבמינו ניצד חייב. פירוש: כגון חגבים וחגזין ואע"ג דגזין חגב טמא, מכל מקום נאכלים הם לגויים". ייתכן ומקורו הוא בירושלמי ממנו משתמע שהגזין אסורים שהרי הם נכללים בכלל שקצים. "... דם שעל הככר גורדו ואוכלו ואם היה מבין שיניו אוכלו ואינו חושש. שקץ שבזיזין ובזבוזין ובהגזין ובשקצים וברמשים יכול בזמן שהוא בפירי ת"ל טמאים הן בזמן שהן בפני עצמן ולא בזמן שהן בפירי וכו'" (ירושלמי מסכת תרומות פרק ח דף מה טור ב /ה"א). כך גם בירושלמי בשבת (פרק יד דף יד טור ב /ה"א): "שרצים יש להן עורות. אמר רבי יוחנן בן נורי: לפיכך אומר אני שמונה שרצים יש להן עורות ... ואתיא כההיא דאמר רבי יוחנן: הצד זיזין זבובין חגזין יתושין חייב ורבי יהודה פוטר וכו'".
במשנה למלך (מאכלות אסורות, פ"א הלכ"א) מובאת קושית הפרי חדש על רש"י שהרי בסוגייתנו נחשב דבש הצרעין כ"יוצא מן הטמא" וכיצד סובר רש"י שהגזין נאכלים? המשנה למלך מתרץ שאכן הגזין טהורים והסיבה לאיסור דבש הגזין בסוגייתנו היא משום אבר מן החי.
(1) ההצעה ב"תלמוד המבואר" כוללת בשם "גזין" את כל תת סדרת הציקדות אך לדעתי הכוונה רק לאחת המשפחות כפי שאנסה להוכיח להלן.
(2) מסיבה זו סבר מ. דור (החי בימי המקרא המשנה והתלמוד, עמ' 195) שהגזין הם מיני דבורים.
(3) את הדבורים האדם מטפח מזה אלפי שנים עבור הדבש ואילו הצרעות מזוהות היטב בגלל העקיצה המסוכנת שלהן. קשה להניח שהקדמונים הפרידו בין מיני דבורים או צרעות וכינו את חלקם בשם גזין.
(4) ד"ר אלי שלוין מקיבוץ סעד אישר בפני את תופעת הפרשת טל-הדבש על ידי הציקדית הירוקה.
(5) על פי הידע הרב שרש"י מפגין בנוגע לגידול גפנים וההרחבה היתרה שהוא נוקט בנושא זה היו ששיערו (הדבר איננו מוסכם) שהוא התפרנס מגידול גפנים.
(6) אם אמשיך את קו המחשבה הטוען שרש"י הגדיר את השייכות הסיסטמטית של הציקדיות באופן שונה מהמקובל היום (משום שהסתמך את כושר הניתור שלהן) אוכל לפרש גם את שיטת ר"ח על פי עקרון דומה. לציקדיות חדק מציצה המזכיר דבורים, צרעות ואולי אפילו זבובים ולכן הן נקראו לשיטתו באחד משלושת שמות אלו (בהתאם לגירסאות השונות). הציקדיות הן קבוצה ייחודית המצטיינת מחד גיסא בדמיון לחגבים בגלל כושר הניתור ומאידך גיסא לחרקים בעלי חדק מציצה ומכאן נבעה, אולי, המחלוקת לגבי הגדרתם.
(7) יתכן להציע בפשטות שבמינו ניצוד הוא רק החגבים המותרים לאכילה וקבוצת "שאין במינו ניצוד" כוללת בתוכה גם את הגזין.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 126-131). חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים,
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
