הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "רבי יהודה נשיאה"; "אמר רב... אמר רב..."; "תנינא"; "הלכה כרבי יוסי"; "נימוקו עימו"; "יחיד ורבים"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
בכורות לו ע"ב-לז ע"א
"מתני'. בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו - הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת, רבי יוסי אומר: אפילו יש שם כ"ג - אינו נשחט אלא על פי מומחה.
גמ'. רבי שמלאי ור' יהודה נשיאה תרוייהו משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרי, ואמרי לה רבי שמלאי וריב"ל תרוייהו משום ר' יהודה נשיאה אמרי: התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. אמר רבא: ובמומין מובהקין. מאי קמ"ל? תנינא: בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשתברה רגלו - הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת! אי ממתניתין, הוה אמינא: בח"ל אפי' מומין שאין מובהקין, והאי דקתני מובהקין - להודיעך כחו דר' יוסי, קמ"ל.
א"ר יהודה א"ר ירמיה בר אבא, ספק משמיה דרב ספק משמי' דשמואל: ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. מאי קמ"ל? תנינא: הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת! אי ממתניתין, הוה אמינא: במקום מומחה, קמ"ל: במקום שאין מומחה - אין, במקום שיש מומחה - לא.
אמר רב חייא בר עמרם: ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם, ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה,
לאפוקי מדרבי יוסי; שלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם - לאפוקי מדרבי יהודה, דתניא הפרת נדרים בג', ר' יהודה אומר: אחד מהם חכם, במקום שאין חכם, כגון מאן? אמר רב נחמן: כגון אנא. ר' יהודה אומר אחד מהן חכם מכלל דהנך כל דהו? אמר רבינא: דמסתברי ליה וסבר.
רבי יוסי אומר אפילו יש שם כ"ג כו'. אמר רב חננאל אמר רב: אין הלכה כרבי יוסי. פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים! מהו דתימא: נמוקו עמו, קמ"ל. תפשוט מהא דהך קמייתא משמיה דשמואל איתמר, דאי משמיה דרב - תרתי למה לי? חדא מכלל דחבירתה איתמר."
מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו - הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת, רבי יוסי אומר: אפילו יש שם כ"ג - אינו נשחט אלא על פי מומחה.
במשנה מובאת מחלוקת בין רבי יוסי ו"תנא קמא". מוכח מהמשך הסוגיה ש"תנא קמא" בסוגייתנו הוא "רבים". האם ה"תנא קמא" רק נחשב כרבים, או שמדובר שזו היתה דעתם של קבוצת חכמים מסוימת. לא ברור. ראה בהמשך.
2.
גמ'. רבי שמלאי ור' יהודה נשיאה תרוייהו משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרי, ואמרי לה רבי שמלאי וריב"ל תרוייהו משום ר' יהודה נשיאה אמרי:
הגמרא מתלבטת מי אמר ובשם מי. לפי ה"לשון ראשון" מדובר ברבי שמלאי ו"רבי יהודה נשיאה" שאמרו משמו של רבי יהושע בן לוי. ריב"ל היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא ורבו של רבי יוחנן. לכן מסתבר שמדובר ברבי יהודה נשיאה שהיה הנכד של רבי יהודה הנשיא. רבי שמלאי היה תלמידו של רבי יהודה נשיאה ["אטלס עץ חיים"].
3.
והגמרא מביאה "לשון אחרון" – "ואמרי לה" – שמדובר ברבי שמלאי וריב"ל שאמרו משום "רבי יהודה נשיאה".
כיון שמדובר בשלושה חכמים שחיו באותו דור, הרי שניתן לומר שלא היה ברור לגמרא מי אמר ובשם מי אמר. והכל מנקודת הנחה שגם "רב" יכול לומר בשם "תלמיד".
4.
הערה: בדרך כלל, כשתלמיד אומר את ההלכה ששמע מרבו הניסוח הוא "אמר רב... אמר רב...", ומדוע אין הניסוח הזה בסוגייתנו? אלא, מכיון שבשתי הלשונות מדובר בשני חכמים שאמרו את הדין, והגמרא מדגישה "תרוויהו" - ביטוי שמדגיש שלא למדו אחד מהשני אלא כל אחד משניהם הבינו כך את הדין. ולכן אמרו "משמיה דרבי יהושע...", או "משמיה רבי יהודה נשיאה".
4.1
אולי אפשר לומר, שאם מדובר כאן באפשרות שחכם אמר הלכה בשם תלמידו, אזי לא מתאים לומר "אמר רב... אמר רב..." אלא רק "אמר רב... משמיה רב...".
4.2
כמו כן, הדברים לעיל מתאימים בעיקר להנחה, שמדובר שהיה רק חכם אחד שהיה מכונה "רבי יהודה נשיאה"
5.
הערה נוספת: מדוע יש לציין שהחכמים אמרו ביחד – "תרווייהו"?
6.
אולי אפשר לומר: הביטוי מדגיש ששני האמוראים המוזכרים אמרו אותו דין כל אחד בפני עצמו ודווקא לא כאשר דנו יחדיו, ולעניין יחיד ורבים הם נחשבים כשתי דעות [ולכן, למשל, סובר הרי"ף, שאין הלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל יחדיו – הרי"ף סוף בבא קמא - קיח].
6.1
ואפשר להסביר: כאשר שני אמוראים ידועים כבעלי מחלוקת הדבר מוכיח שלכל אחד מהם יש שיטה עקבית, שהרי לא נראה שב"מקרה" שני אמוראים אלה בדרך כלל חולקים. כמו שכבר הזכרנו למשל שרב היה מומחה באיסורים, ושמואל – בדינים, ולכן ההלכה נקבעה בהתאם למומחיותם.
6.2
ולכן, כאשר שניהם אומרים את אותו דין או את אותה מסקנה הלכתית, סימן שאפשר להגיע לכך משתי נקודות מוצא שונות.
6.3
בסוגייתנו אמנם לא מדובר בדעה עצמאית אלא בציטוט דברים של חכם אחר.
7.
התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. אמר רבא: ובמומין מובהקין. מאי קמ"ל? תנינא: בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשתברה רגלו - הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת! אי ממתניתין, הוה אמינא: בח"ל אפי' מומין שאין מובהקין, והאי דקתני מובהקין - להודיעך כחו דר' יוסי, קמ"ל.
הגמרא שואלת על דברי רבא "תנינא..." [ביטוי של קושיית ייתור] ולא משתמשת בביטוי "אף אנן נמי תנינא..." [ביטוי של הוכחה – אסמכתא ממשנה]. מדוע? כי באמת בסוף הסוגיה נקבע שאין הלכה כרבי יוסי, וכאן הגמרא מסבירה "להודיע כוחו דרבי יוסי", שקצת משמע מלשון זה, שהלכה כמותו – לכן כל הקטע הוא במסגרת של קושיה.
8.
א"ר יהודה א"ר ירמיה בר אבא, ספק משמיה דרב ספק משמי' דשמואל: ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. מאי קמ"ל? תנינא: הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת! אי ממתניתין, הוה אמינא: במקום מומחה, קמ"ל: במקום שאין מומחה - אין, במקום שיש מומחה - לא.
ביטוי הפתיחה לקטע הנ"ל קשור לסוגיה הקודמת בדף לו. בדרך כלל בש"ס מדובר ש"רב יהודה" אומר הלכה בשם "רב" או בשם "שמואל". כאן הגמרא משלבת אמורא נוסף ביניהם – רבי ירמיה. משמע, שבאמת "רבי ירמיה" נחשב תלמיד יותר מובהק של רב ושמואל מאשר רב יהודה [ראה הדיון בסוגיה הקודמת].
8.1
והגמרא מדגישה שלא ברור בשם מי אמר רבי ירמיה את הדין, בשמו של "רב" או בשמו של "שמואל". מיהו בדיוק המסתפק? אולי רב יהודה לא יודע מה אמר לו בדיוק "רבי ירמיה", ואולי רבי ירמיה עצמו אמר לרב יהודה שאינו זוכר מי אמר לו, רב או שמואל.
8.1.1
הביטוי "ספק משמיה..." - ביטוי יחידאי בש"ס [כאן ובסוגיה המקבילה במסכת חולין דף יח]
8.2
אפשר לומר שיש לזה נפקות הלכתית. הרי בדיני איסורים הלכה כרב [נגד שמואל], ולכן, אם רבי ירמיה אמר את הדין בשם "רב", אם נמצא שחולק על שמואל [אמנם לא נראה שבאמת שייך בסוגייתנו] הרי ההלכה תהיה כמותו.
9.
וגם כאן הגמרא מקשה "תנינא...!". הקושיה היא או על רב או על שמואל [כפי שהסתפקו האמוראים]. הקושיה היא קושיית ייתור, דהיינו מה בא האמורא לחדש, הרי הדין כבר נשנה במשנה, והגמרא מיישבת.
אמר רב חייא בר עמרם: ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם, ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה,
10.
הגמרא מביאה את הפסק כדינו של רב או של שמואל.
תלמוד בבלי מסכת בכורות דף לז עמוד א
לאפוקי מדרבי יוסי; שלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם - לאפוקי מדרבי יהודה, דתניא הפרת נדרים בג', ר' יהודה אומר: אחד מהם חכם, במקום שאין חכם, כגון מאן? אמר רב נחמן: כגון אנא. ר' יהודה אומר אחד מהן חכם מכלל דהנך כל דהו? אמר רבינא: דמסתברי ליה וסבר.
אומרת הגמרא שהכרעת הדין כרב או כשמואל נועדה ללמד שאין הלכה כרבי יוסי במשנתנו [רש"י].
והגמרא מתייחסת גם לדינים נוספים שפסק רב חייא בר עמרם.
11.
וגם בקטע הבא ממשיכה הגמרא לעסוק בדינו של רבי יוסי:
רבי יוסי אומר אפילו יש שם כ"ג כו'. אמר רב חננאל אמר רב: אין הלכה כרבי יוסי.
רב חננאל בשם רב פסק הלכה במשנתנו שלא כרבי יוסי. מדוע באמת הניסוח הוא לא חיובי: "הלכה כחכמים", או: "הלכה כתנא קמא"? [ויש לציין, שהביטוי "הלכה כתנא קמא" - כ-5 מופעים בש"ס]. גם משמע ש"תנא קמא" במשנתנו איננו "רבי מאיר" ["סתם משנה – רבי מאיר], אולם ישנם מקרים בהם אומרים הפרשנים ש"תנא קמא" במשנה הוא רבי מאיר [כאשר החולק עליו הוא רבי יהודה, למשל].
12.
פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים!
מקשה הגמרא: מדוע רב צריך להכריע שאין הלכה כרבי יוסי, הרי ברור שאין הלכה כרבי יוסי, שהרי "תנא קמא" נחשב כרבים, והכלל הוא שהלכה כרבים נגד יחיד. מקטע זה נלמד ש"תנא קמא" נחשב כרבים.
12.1
בפשטות נאמר, שבאמת קבוצת חכמים אמרה את הדין ברישא של המשנה, ורבי יוסי חלק עליהם, ולכן הלכה כמותם, כרבים. או אולי אפשר לומר, שרבי יהודה הנשיא השמיט בכוונה את שמו של התנא שאמר את הרישא במשנה, כדי שייראה כרבים ובכדי שנפסוק כמו "תנא קמא".
12.2
הביטוי "פשיטא! יחיד ורבים..." - 9 מופעים בש"ס.
13.
מהו דתימא: נמוקו עמו, קמ"ל.
עונה הגמרא: יש סברא לומר שדעת רבי יוסי היא להלכה אפילו נגד רבים מפני ש"נימוקו עימו". זאת אומרת, שכאשר דינו של חכם מסתבר יותר הרי שהלכה כמותו למרות שדעתו היא דעת יחיד נגד רבים!
14.
ומסכמת הגמרא "קא משמע לן", ולא מפרשת מה רב בא ללמד. זאת אומרת שרב פסק שלא רבי יוסי, אולם מאיזה נימוק הוא דוחה את ההנחה הקודמת - שהלכה כרבי יוסי כי נימוקו עימו?
15.
אפשר לומר כמה אפשרויות:
15.1
אפשרות א: רב [או שמואל] בא ללמדנו, שהלכה כרבים אפילו נגד דעת רבי יוסי שיותר מסתברת.
15.2
אפשרות ב: דינו של רבי יוסי במשנתנו איננה יותר מסתברת. ולפי אפשרות זו מובן מדוע ההלכה מנוסחת באופן שלילי: "אין הלכה כרבי יוסי", כדי ללמדנו שסברתו של רבי יוסי אינה עדיפה.
ראה על כך גם ב"מתיבתא", הערה ח.
15.3
מרוב הפוסקים משמע כאפשרות ב לעיל, ולכן הכלל למסקנה הוא, שהלכה כרבי יוסי בדרך כלל מפני שנימוקו עימו. אלא שנחלקו הפוסקים האם הלכה כרבי יוסי גם נגד רבים – לאור סוגייתנו.
16.
תפשוט מהא דהך קמייתא משמיה דשמואל איתמר, דאי משמיה דרב - תרתי למה לי?
מעירה הגמרא: הרי רב הוא זה שפסק כאן כחכמים, ולעיל בתחילת הסוגיה רבי ירמיה התלבט האם שמע את הדין [שלמעשה הוא כדינו של תנא קמא במשנה] מ"רב" או מ"שמואל", והרי אם רב אמר לו את הדין יש ייתור בדברי רב, שהרי אפשר היה ללמוד הדין מכך שרב פסק כאן שלא כרבי יוסי.
17.
חדא מכלל דחבירתה איתמר.
בפשטות משמע שרב אמר דין אחד מהשניים [אם נאמר שרב הוא זה שאמר את הדין לרבי ירמיה בתחילת הסוגיה], והדין השני נלמד ממנו. יש מפרשים, שרב עצמו אמר הלכה "שלשה מתירים את הבכור", ומזה למד רב חננאל שרב פוסק שלא כרבי יוסי. ראה על כך ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ריד.
18.
בכל אופן ניתן ללמוד לפי זה דבר מעניין [שראינו גם בדף הקודם]. רב חננאל אמר בשם רב "אין הלכה כרבי יוסי", ולפי מסקנת הגמרא ייתכן שהוא לא ממש שמע ממנו ישירות את הניסוח הנ"ל, אלא ניסוח אחר [שהבאנו עיל], שגרם לרב חננאל להסיק את הניסוח "אין הלכה כרבי יוסי". המסקנה: גם הניסוח הכללי "אמר רב... אמר רב..." לא מכריח שהאמורא מצטט בדיוק את דעת רבו, וייתכן שהאמורא המצטט רק מניח שרבו התכוון לדין זה.
