המצח כראשית החיים / הרב דוב ברקוביץ

בכורות מו ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הצורך להגדיר את הבכור – בכורה מצד האב, שמשמעותה חברתית-כלכלית, ובכורה מצד האם, שמשמעותה סגולית-קדושתית - מהווה בסיס לתובנות על מהות ההתחדשות והלידה

המשנה מלמדת אותנו שיש שני סוגי בכורה: בכור לירושה, הזוכה בשני חלקים מנחלת אביו, ובכור "פטר רחם" – בן ראשון לאמו, הקדוש מרחם ומחייב פדיון מכהן שלושים יום מלידתו.

יש בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן
בכור לכוהן, ואינו בכור לנחלה;
בכור לנחלה ולכוהן
ויש שאינו בכור לא לנחלה, ולא לכוהן.
איזה הוא בכור לנחלה ואינו בכור לכוהן?
הבא אחר הנפלים - בן שמונה שיצא ראשו חי,
בן תשעה שיצא ראשו מת,
המפלת כמין בהמה חיה ועוף, דברי רבי מאיר;
וחכמים אומרין, עד שיהא בו מצורת האדם.
המפלת סנדל או שליה או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך
הבא אחריהם, בכור לנחלה ואינו בכור לכוהן.
מי שלא היו לו בנים ונשא אישה שכבר ילדה,
ילדה ועודה שפחה ונשתחררה, עודה נוכרית ונתגיירה,
משבאת לישראל ילדה -
בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן.
רבי יוסי הגלילי אומר: בכור לנחלה ולכוהן
שנאמר "פטר כל רחם בישראל", עד שיפטרו רחם בישראל.

למשל, ילד שנולד לאחר שאמו הפילה עובר, או ילד שאחיו (התאום) הוציא את ראשו וחזר לרחם, ואז הוא יצא – נחשבים בכור לנחלה, אבל לא בכור לפדיון הבן. האב מתייחס אליו כבנו הראשון, אבל הוא איננו "פטר רחם" לאמו – תינוק אחר "פתח" את רחמה.

המשנה מביאה גם דוגמאות למצב הפוך, שבו ילד נחשב בכור לפדיון כהן אבל לא בכור לנחלה. הנה דוגמה: גבר שהיו לו בנים ונשא אישה שנייה (מה שהיה מותר בתקופת המשנה) שעוד לא ילדה. הבן הראשון מהאישה השנייה אינו בכור לאביו לרשת שני חלקים מנחלתו, אבל הוא "פטר רחם" שיש לפדותו מכהן.

שלושה עקרונות עולים מדוגמאות אלו ואחרות שבמשנה:

א. המעמד של בכור לנחלה תלוי בזרע אב, "...כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה" (דברים כא, יז). לעומת זאת מעמד הבכור לפדיון כהן תלוי ברחם אם, "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב).

ב. על מנת שרחמה של אישה ייחשב כמי ש'נפתח', עליו לעבור 'לידה'. השאלה היא באיזה שלב של התפתחות העובר תיחשב ההפלה כלידה מדין "פטר רחם". רבי מאיר קובע שכל הפלה שבה יש לעובר צורה כלשהי, אפילו לא צורת אדם, נחשבת לידה בהקשר זה; חכמים אומרים: "עד שיהא בו מצורת אדם".

ג. עיקרון נוסף הנחשף בהלכות המשנה קשור למושג קדושת ישראל. שיטת רבי יוסי הגלילי היא שלבן שנולד לגיורת בהיותה יהודייה, גם אם הרתה לפני גיורה, קדושת בכור "פטר רחם". זאת מתוך שימת דגש על הביטוי "כל רחם בישראל" בפסוק מספר שמות. דבריו מתקשרים דווקא עם שיטת חכמים בסעיף הקודם, שלפיה הלידה היא לידה דווקא אם יש צורת אדם: קדושת בכורה נקבעת אם ניכרת אנושיותו – "צלמו" של העובר, והלידה המקדשת חייבת להיות מאם שהתקדשה בקדושת ישראל.
 

הכול מתחיל בראש

הגמרא מחדדת פרט בניסוח המשנה, פרט שאולי לא שמנו לב אליו. כאמור, אם בשעת הלידה תינוק הוציא ראשו והחזירו ואז יצא אחיו – האחרון אינו נחשב בכור לפדיון כהן שהרי הראשון כבר פתח את רחם אמו בהוצאת ראשו. מתוך כך הגמרא עומדת על מעמדו המיוחד של הראש בקביעת רגע הלידה.

הדיון בנקודה זו מתפתח בעקבות שיטת שמואל, שלידת נפל לא נחשבת פתיחת רחם עד שיוצאים ראשו ורובו של העובר. הגמרא דוחה את עמדת שמואל ומוכיחה שאי אפשר לתאם את שיטתו עם עמדת המשנה. על פי המשנה הראש הנו הכיסא לתופעת החיים. על כן אם יצא ראש, הייתה פתיחת רחם. בדרך למסקנה זו הגמרא מוסיפה נדבכים לקביעה שלידה המקדשת בכור איננה רק אירוע פיזיולוגי. בכך מתחזקת מגמת הבלטת מעמד הראש, כיסא לדעת האדם ולרצונו, בכל הקשור להגדרת הלידה. אשר על כן, אישה שיצא ראש עוברה, וחזר, נידונה כמי שילדה בכל הקשור לימי טומאה וטהרה השייכים ליולדת.

הגמרא מלמדת שיש להבחין הבחנה עקרונית בין לידת בהמה לבין לידת אדם, על אף שיש דמיון רב ביניהן. מבנה הרחם אינו דומה – רחם האישה מוסתר ומוצנע שלא כמו רחם הבהמה. ועוד, פרצוף תינוק האדם "חשוב" לעומת פרצוף גור בהמה. ומה חשיבותו? לכך הגמרא אינה מתייחסת, אך יש להניח: הקרנת פנימיות נפשו ושיקוף בחינת "צלמו".

חשבנו שאנו עוסקים בסוגיה הדנה בהגדרה ההלכתית "הטכנית" לתהליך הלידה, והנה מתברר שבפנינו דיון בשורשי קיום האדם, מעין הרחבה ליסודות סיפור גן עדן. קיום האדם וקיום הבהמה שונים במהותם, והשוני משתקף בשני מקומות בגוף האדם, למעלה ולמטה – בגילוי פנימיותו בראש ובפרצוף, ובהצנע לכת שבמקום הרחם. ועוד, לידת האדם (בישראל) הינה שער לקיום שיש בו טומאה וטהרה, כלומר, חיים ומוות המתווכים על ידי הבחירה, על ידי יחס האדם לעץ הדעת טוב ורע.

בשלב הבא הסוגיה מחדדת עוד את ייחודו של הראש.

ריש לקיש סובר שגם אם יוצאת רק הפדחת (המצח, הגדול יחסית בעובר הנולד), וחוזרת לתוך הרחם, הייתה "לידה", ולוולד קדושת בכור לפדיון כהן. לעומת זאת אותו המצב אינו נחשב "לידה" לגבי קביעת הבכורה לנחלה. נמצא שאם ייוולד תינוק אחרי יציאת פדחת אחיו וחזרתה לרחם, הוא יהיה הבכור לנחלה ואחיו שפדחתו יצאה ראשונה יהיה בכור לכהן.
 

להכיר את המצח

בכך ממשיך ריש לקיש את המשתמע מהמשנה שהבחינה בין השניים. בפסוק המתייחס ל"ראשית אונו" של האב ריש לקיש מדגיש את המילה "יכיר" המופיעה בו. בקריאה מדרשית המילה מלמדת שצריך להיווצר קשר, "היכרות", בין הורים לבין תינוק כדי שייווצר מעמד של בכור למשפחה ולירושה. זאת לעומת מעמד בכור לכהן הנקבע על ידי עצם פתיחת הרחם.

רבי יוחנן מרחיק לכת וסובר שיציאת הפדחת נחשבת "לידה" גם לגבי קביעת בכור לנחלה. גם לגבי מסגרת של משפחה חיה מספיקה ראיית המצח לקיים "היכרות", להתחיל את ההתקשרות שהיא יסוד המשפחה.

"היכרות" ראשו-פרצופו של אדם הינה קטגוריה מכריעה בהלכה בתחומים נוספים. דוגמה חשובה הנה עדות לגבי גבר שנעלם ויש חשש שנהרג כדי להתיר את אשתו ממעמד אשת איש כך שתוכל להתחתן. והנה בעדות זו חייב להתקיים זיהוי לא רק של המצח, אלא גם של אזור האף, אזור "נשמת החיים"!

למרות זאת, הגמרא מבהירה שקביעת רגע הלידה לגבי התקשרות ההורים לתינוק על פי ר' יוחנן שונה וייחודית. כאן, די ביציאת החלק העליון של הראש.

מהו ייחודו של המצח? שוב, הלכות טומאת יולדת עם כל משמעותן מגלות את שורש העניין. אישה לא יהודיה שיצא מצחו של עוברה וחזר לרחם, התגיירה, ורק אז יצא התינוק – אינה מקיימת ימי טומאה וטהרה. יציאת המצח בהיותה נוכרייה הייתה לידה. במילים אחרות: יש לחלק את הראש לשני אזורים מבחינת יסוד קיום האדם. אזור האף ולמטה הנו אזור של פונקציות הקשורות לחיות הגוף – נשימה, אכילה ואף היגוי ודיבור הנישא על הרוח העולה מהריאות. החלק העליון של הראש הינו כיסא הרצון והדעת - בתורות הקבלה, ספירות כתר וחב"ד (חכמה, בינה ודעת). הופעת חלק זה קובעת את הופעתו של אדם בעולם הזה.

צעד אחר צעד הסוגיה חושפת בפנינו את יסוד קיום האדם. ראשית, בביטול שיטת שמואל שסבר שלידה הינה יציאת ראשו ורובו של נפל; בהעמדת יציאת הפדחת לבד כקובעת לידה; ובהעמדת ייחודיותה של הכניסה לחיים כאירוע המתרחש בהתהוות רוח האדם, מה שקובע באופן ייחודי שהופעת הראש היא המכריעה לגבי קביעת רגע הלידה.
 

פריון ישראלי

הטענה ש"לידה" בכל הקשור ל"פטר רחם" המקדש בכור לפדיון כהן אינה רק אירוע פיזיולוגי מתחזקת במחלוקת נוספת בין ריש לקיש ורבי יוחנן. נכרי הוליד בנים, התגייר, התחתן עם יהודייה ונולד לו בן – רבי יוחנן סובר שלבן זה אין מעמד של בכור לנחלה שהרי הוא איננו "ראשית אונו" של אביו. ועוד, האב קיים כבר מצוות פרייה ורבייה בהיותו נכרי; ההוראה "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח) הינה אוניברסלית.

ריש לקיש חולק עליו. מבחינתו, האב-הגר לא קיים מצוות פרייה ורבייה, כיוון שלאחר גיורו אדם נחשב כאילו נולד מחדש. בכך ריש לקיש מרחיב את עמדת רבי יוסי הגלילי במשנה. כזכור, ר' יוסי הגלילי קבע את התובנה שעם ישראל הינו חטיבה תרבותית-רוחנית נפרדת וייחודית בין האומות כבסיס להגדרת לידה בקידוש בכור "פטר רחם". ריש לקיש מיישם את אותו העיקרון לגבי מה שנראה כערכי חיים כלליים – קביעת בכור לגבי קנייני המשפחה, ומצוות "פרו ורבו" שניתנה לאדם הראשון. בשיטה זו של ריש לקיש נחשפת במלואה מגמת הגמרא שביקשה להבליט את מעמד הראש בקביעת הבכורה.

פתיחת רחם אישה הינה אירוע המגלה שיש בבריאה התחדשות ולידה. מדובר בהרבה יותר מאירוע פיזיולוגי: שורש החיים נתון בכוחו הסגולי של האדם לבחור, לרצות, לדעת, מה שמגלם את רצון הבורא בבריאה. גילוי ראשוני של עניין זה היה ביציאת ישראל ממצרים, המסומלת על ידי חידוש הלבנה, "המולד", מדי חודש בחודשו. אותה היוולדות תמידית, אותו גילוי שבחיים מוטמעת סגולת ההתהוות, מהווה שורש הישראליות עצמה. זהו סודה של קדושת פטר רחם. על כן גם היכרות ההורים ביחס לתינוקם במשפחה הישראלית תיקבע על ידי היכרות כתר ראשו של תינוק.

*

במשך השנים שבהן אני משתתף בכתיבת טור "הדף היומי" מצאתי את עצמי לא פעם עומד מול מה שהיה נראה כקיר אטום, ותמה: איך אצליח הפעם להוציא מסוגיות הלכתיות כאלה סבוכות את אורה הפנימי של התורה? ואז, למרות הרושם הראשוני, משהו, בדרך כלל משהו מפתיע, קורה.

פתיחת הפרק השמיני במסכתנו הינה דוגמה טובה לכך. פסיקות המשנה הראשונה והשנייה דנות בסדרה של מקרים הנראים רחוקים מאוד מהמציאות. בחירת המקרים על ידי עורך המשנה היא כבמבחנת מעבדה שאת תנאיה קובע המדען בקפדנות כדי לחקור תופעה מוגדרת. ומיד, סוגיות הגמרא המבררות פסיקות אלו מעניקות שיטה מובנית לחידוד אותם המושגים שנוסחו לראשונה במשנה.

והנה לאחר התבוננות ועיון הולכת ונחשפת עריכה, ומתוך העריכה מבנה, ומתוך המבנה היגיון צרוף, ומתוך ההיגיון אור.