הפולמוס על הפאה הנכרית / יעקב צ. מאיר

ערכין ז ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

שנינו במשנה, 'האשה שנהרגה נהנין בשערה' ובגמרא מדייק שלא כל אדם יכול להנות בשערה של המוצאת להורג, אלא אם ציוותה אותו למישהו, 'אמר רב, באומרת תנו שערי לבתי'. שואלת הגמרא, 'אילו אמרה תנו ידי לבתי מייהבינן ליה [=נותנים לה]?' והלא כל גופה של האשה חייב במיתה. מציע רב פתרון יצירתי, 'בפאה נכרית'.

מהי פאה נכרית? מסביר ר' אבהו לגבי ההיתר לצאת בפיאה בשבת, 'אמ' ר' אבהו, כל שהוא תושב בשיער נקרא פיאה' (יר' שבת פ"ו ה"ה), 'תושב' – שאיננו מחובר לראש באופן טבעי, אלא כ'אבנים תושבות שמחרשה מזעזעתן' (תוספתא שביעית פ"ג ה"ד). ורש"י בסוגייתנו מפרש, 'לאו שערה ממש קאמר אלא שהיתה לה פיאה משער אשה אחרת קשורה לשערה'. ומסביר, 'דרגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית'.

פולמוס ארוך ניטש באירופה במאה ה16 על הפיאות הנכריות ובפרט בין ר' יהושע בועז, בעל 'שלטי הגבורים',לבין ר' ישראל איילנברג, בעל שו"ת באר שבע. הגרא"ח שור, בעל 'צאן קדשים' על סדר קדשים, לא היה מרוצה מן הסייעתא למתנגדי הפאה הנכרית העולה מרש"י, על פיו פאה נכרית איננה כיסוי ראש אלא נסיון לעבות שיער מקליש, ומחק את המשפט הנ"ל מרש"י. זו הסיבה שהמשפט מצוי בין סוגריים גם בדפוס וילנה.

אך נניח לפיקנטריה. הפאה הנכרית לא היתה רק פתרון לשיער קלוש, מנהג נאה נשתמר באחת מתשובות הגאונים, '...שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן, ושמו בלשון ארמי "מזיא דזיפא" [=שיער מזויף]...' (אוצה"ג שבת, 62). אך אין דעתם של הגברים שווה, ר' מאיר פוסק שיכול אדם להפר את נדר אשתו אף בתגלחת טהרה, מפני שיכול לומר 'אי אפשי באשה מגלחת', מציעה לו הגמרא 'אפשר בפאה נכרית!' אך ר"מ סובר, 'בפאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא ליה' (נזיר כח:), 'דמזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שער אשה נכרית' (רא"ש שם).

נשוב לסוגייתנו, האם מותר להשתמש בשערה של המוצאת להורג או לא? מביאה הגמרא סיוע מסוגיית עיר הנדחת בסנהדרין. 'בעי רב יוסף, שיער נשים צדקניות מהו?' האם חייב שריפה כשאר הרכוש שבעיר? אומרת הגמרא 'אי דמחובר בגופה, כגופה דמיא', וחייב בשריפה. אך יש פתרון, 'לא צריכא,' אומרת הגמרא, 'דתלי בסיכתא' (כצ"ל גם בסנהדרין, ולא 'בסיבטא' כגירסת הדפוס שם).

למדנו: את השיער הנכרי היתה האשה תולה בשערה בסיכות. לו תזדרז ותצוונו לבתה לפני ההוצאה להורג תצילנו משריפה ותשאיר לבתה מזכרת, שעל אף שהיא 'זיפא', ועל אף שהיא 'זוהמא', תוכל הבת להתנאות בה ביום חתונתה.