בשלטון חכמי פום / אלכס טל

בכורות סא ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מעקב מדוקדק אחר נוסח המסכת ואחר שמות החכמים המוזכרים בה חושף את מקורה בתלמודה של נהרדעא המאוחרת. הדרן עלך מסכת בכורות

בשבת האחרונה סיימנו את מסכת בכורות, ומן הדין היינו צריכים לפתוח את מסכת ערכין, הבאה עלינו לטובה. אלא שגוררים אנו חוב ממאמרנו הקודם, שבו התחלנו את מסענו בניסיונות לאתר את מקומה וזמנה של עריכת מסכת בכורות. כך שעם הפנייה לעתיד נפנה נא פעם נוספת את מבטנו לאחור, ונשלים את שהתחלנו בו; גם פה בעקבות הרי"ן אפשטיין במבואותיו לספרות האמוראים.

כזכור, הבאנו את ראיותיו של הרי"ן אפשטיין לכך שבעיקר עריכתה של מסכתנו לא היה לרבינא ורב אשי חלק משמעותי, וסיימנו בשאלה האם – וכיצד – ניתן למצוא רמזים ועקבות במסכת המעידים על שלבי עריכתה. אחת הראיות לכך שהובאה במאמרנו הקודם היא סוגיית 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' בדף לו ע"א, המסתיימת בהערה הבאה:

יתיב רבינא וקאמר להאי שמעתא בלא גברא, אמר ליה רבא זוטי לרבינא: אנן משמיה דר' אילעא מתנינן לה.

היינו, רבינא שונה את הסוגיה בצורה סתמית בעוד רבא זוטי שונה אותה בשמו של ר' אילעא. רבינא הוא כמובן האמורא הידוע, אך מיהו רבא זוטי החולק עליו? זהו שם לא נפוץ במיוחד בתלמוד, וניתן לעקוב אחר היקרויותיו, למשל בסוגיית כתובות סט ע"א, העוסקת בזכות הבת לקבל נדוניה מנכסי אביה שמת. מעיקר הדין הבת אינה יורשת במקום האחים, אלא שחכמים תיקנו שתהא מקבלת עשירית מן הנכסים. במקרה שאבי הבת מת, נגבית הנדוניה מקרקע שהוריש לבניו, ולא ממטלטלין. וכך הוא המעשה בענין:

שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בר רב הונא זוטא מנהרדעא: כי אתיא הא איתתא לקמך, אגבה עישור נכסים אפילו מאיצטרובלא.

רב נחמיה מורה לרבה בר רב הונא שיגבה נכסים עבור אישה מסוימת, אפילו ממקום הריחיים (איצטרבולא) של קרקע אביה המת. רב נחמיה זה הוא תלמיד רבא (דור 4), ואם כן רבה (רבא) הצעיר ממנו הוא דור 5-6. רבה בר רב הונא מופיע גם בסוגיית ביצה, והפעם בהקשר לא מחמיא במיוחד. מדובר על ניפוי הקמח בשנייה ('שונין') ביום טוב על מנת ליפותו:

דרש רבא בר רב הונא זוטי אפתחא דנהרדעא: שונין קמח ביום טוב.
אמר להו רב חמא (כך ברוב הנוסחאות, שלא כבדפוס שלפנינו [נחמן]): פוקו (צאו) ואמרו ליה לאבא: שקילא טיבותך ושדי אחזרי (רש"י: אין אנו מחזיקין לך טובה בכך, נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים [!]). פוק חזי כמה מהולתא הדרן (צא וראה כמה נפות חוזרות) בנהרדעא.

אכן לא נעים לשמוע גערה כזו מפי רב חמא. לענייננו, כאן אנו כבר על קרקע מוצקה בהרבה. רב חמא מנהרדעא הוא אמורא המוזכר פעמים רבות בבבלי, ששימש בראשות הישיבה בנהרדעא לאחר מות רב נחמן בר יצחק. רב שרירא גאון אף מוסר לנו את שנת מותו המדויקת (מהדורת ב"מ לוין, עמ' 89):

ובתר רב נחמן בר יצחק מַלְכוּ בפום בדיתא כמה גאונים רב חמא בנהרדעא ושכיב (ומת) בשנת תרפ"ח.

התאריכים באגרת רב שרירא גאון הם כמובן לשטרות, ובמניין האזרחי שלנו – 377. אם נצרף את הנתונים שלפנינו, הרי שרבא/רבה (בר רב הונא) זוטי אחד הוא, וזמנו הוא בשליש האחרון של המאה הרביעית ותחילת החמישית. מקומו הוא כמובן בנהרדעא.
 

נודדים דרומה

קצת היסטוריה. נהרדעא העיר הייתה מרכז יהודי כבר בימי בית שני, כפי שמספר יוספוס פלוויוס (קדמוניות היהודים, יח, ט, 1):

בבבל יש עיר אחת נהרדעא המרובה מאוד באוכלוסין, ומלבד שאר כל מעלות המקום הזה, אדמתה פורייה מאוד, והיא בטוחה מפחד אויב, כי סביבה ילך נהר פרת, והעיר בצורה מסביב. בבטחם על מבצרם עשו שם היהודים את אוצרם הכולל מכל כסף השקלים אשר הרימו לבית ה' בירושלים, וחשבו להם את העיר נהרדעא לבית האוצרות אשר להם במדינת בבל. לעת הקבוע, שלחו הכספים מנהרדעא לירושלים תחת משמר של אלפי אנשים לשמור עליהם מפני שודדי הפרתים.

בשנת 218, זמן קצר לפני מותו של רבי יהודה הנשיא, עוזב רב את ארץ ישראל וחוזר לבבל. באופן טבעי הוא מגיע למרכז התורה בנהרדעא, לישיבתו של רב שילא, שם נמצא האמורא הידוע שמואל – בן המקום. רב שילא נפטר, ובעוד שמואל מתמנה לראש הישיבה תחתיו, מחליט רב לעזוב את העיר וללכת דרומה, לריכוז יהודי אחר עלוב בהרבה (איגרת רש"ג, עמ' 79, בתרגום):

עזבו רב לשמואל בנהרדעא שהיא מקומו ומקום תורה, והתרחק למקום שלא היה בו תורה הוא סורא, הקרויה גם מתיא מחסיא, שהיו שם גם ישראל רבים. והיו בהם שאפילו בשר וחלב לא ידעו. ואמר (רב): אלך ואשב כאן עד מתי שתרבה התורה בזה המקום.

כך קמה ישיבת סורא. מנגד, מזלה של נהרדעא לא שפר עליה (אגרת רש"ג, עמ' 82):

בשנת תקע (=259) בא פפא בר נצר והחריב את נהרדעא, והלך רבה בר אבוה זקננו ורב נחמן לשכנציב ולשילחי ולמחוזא והיו שם רב יוסף בר חמא אביו של רבא ושאר חכמים שלנו לפום בדיתא.

פרשת פפא בר נצר לוטה במסתורין. היה זה אודינת מלך תדמור, שביקש להשתלט על העולם והקים ממלכה קצרת ימים, שבדרכה החריבה גם את נהרדעא ואת מרכז התורה שהיה שם. חכמיה, כך מספר רש"ג, התפזרו לשלוש ערים, כאשר הבולט שבהם היה רב נחמן (שכנציב), וביניהם גם אביו של רבא (מחוזא). רב יהודה, תלמידו המובהק של שמואל, פונה לפום בדיתא, ומקים בה את הישיבה הידועה והמפורסמת. סופן של שתי הישיבות – סורא ופומבדיתא – לשכון יחדיו בעיר החדשה בגדד (נוסדה: 762), לשם הגיעו לאחר הכיבוש המוסלמי.

מבט על מסורות

נשוב לרב חמא תלמידו של רבא. הוא חוזר לנהרדעא, ומקים בה מחדש את הישיבה המפורסמת מחורבנה, ולשם מגיע רבה זוטי מיודענו. מדובר אם כן במרכז פומבדיתאי היונק מתורת החכמים וממסורת נהרדעא הישנה. וכאן המקום לחזור על מספר מופעי החכמים שמנה אפשטיין: 'בסורא הקדומא (רב 27, רב הונא 21, רב חסדא 17), בפומבדיתא (רב יהודה 23, רבה 7, רב יוסף 7, אביי 30, רב נחמן בר יוסף 12), במחוזא (רבא 60!), בנרש (רב פפא 34)'. ברור – המסכת 'נשלטת' בידי חכמי פום ויורשיהם!

זאת ועוד, ממקומות נוספים רואים אנו כי רבה זוטי מסדר תלמוד, למשל (זבחים כד ע"א): 'בעי ר' אמי... רבה זוטי בעי לה הכי: בעי ר' אמי...'. וכך גם במנחות טו ע"ב. לרבה זוטי מסורות משלו, והוא שונה (מסדר) את הסוגיות לפיהן. כעת מחבר אפשטיין את הנקודות ומרכיב את הפאזל: 'עיקרה של המסכת היא על כן כנראה מתלמודה של נהרדעא המאוחרת'. תם וכמובן לא נשלם. במסכת בכורות ישנן גם תוספות מימי הגאונים, ואי"ה נגיע לאלה במסכת תמורה.

ללא ספק מדובר בעבודת נמלים, וכמובן הבאנו פה רק את חלקה הקטן. אך משזו נעשתה ניתן ללמוד את המסכת מחדש במבט שונה; האם למשל חלק מהסוגיות משקפות את מסורת נהרדעא וחולקות על זו של סורא? האם ישנן סוגיות מקבילות בתלמוד או אף במסכתנו המייצגות את הפסיקה והלימוד הסוראים? אכן – כעת באמת ניתן לומר: הדרן עלך מסכת בכורות!