הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטוי: "נקיטינן"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
ערכין יא ע"ב
אמר אביי, נקיטינן: משורר ששיער בשל חבירו - במיתה, שנאמר: +במדבר ג+ והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד וגו' והזר הקרב יומת, מאי זר? אילימא זר ממש, הכתיב חדא זימנא! אלא לאו זר דאותה עבודה. מיתיבי: משורר ששיער ומשוער ששורר - אינן במיתה אלא באזהרה!
תנאי היא, דתניא: מעשה בר' יהושע בר חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: מיתה היא, וגזרו בה רבנן; ומ"ס: אזהרה היא, ולא גזרו בה! דכ"ע אזהרה היא, מר סבר: מסייע גזרו ביה רבנן, ומר סבר: לא גזרו ביה רבנן."
1.
אביי חולק על הברייתא שהובאה להוכחת דברי רבי יונתן [הבאנו בפיסקה בהקודמת] שלוי שהחליף עבודתו אינו חייב מיתה אלא מוזהר בלבד, ולפי אביי כן חייב מיתה.
2.
כיצד אביי חולק על ברייתא? אלא, הגמרא ידעה שיש תנא שסובר כמו אביי [והגמרא מייד קובעת "תנאי היא"] ודברי אביי הובאו כדי לפסוק הלכה - "נקיטינן".
3.
חשוב לציין, שלפי פשט מסקנת הגמרא להלכה אין לוי נענש במיתה על עבודת חברו, ולא כאביי.
4.
אולם הרמב"ם פסק, הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה יא:
לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו, אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה.
השגת הראב"ד: אבל כהן שעבד עבודת לוי. א"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובספרי נמי הכי דריש ליה לעונש ואזהרה.+
משמע מהרמב"ם, שהוא פוסק כאביי דווקא.
5.
כסף משנה הלכות כלי המקדש פרק ג:
וסובר רבינו שמאחר דאביי דבתרא הוא מפרש פלוגתא דרבי יהושע בן חנניה ור' יוחנן בן גודגדא באי הויא במיתה או באזהרה ופסקה למילתיה כמ"ד במיתה נקיטינן כוותיה
ואע"ג דבגמרא דחי דכ"ע אזהרה היא וכו' לא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דדחי הגמרא
ועוד דלישנא דסיפרי כאוקמתא דאביי משמע כמו שאכתוב בסמוך. ...
הוא מסביר שהרמב"ם פוסק כאביי שהיה "בתראי" ואביי מפרש מחלוקת תנאים ופוסק כמאן דאמר שחייב מיתה, והדין היה "פשוט" לאביי [אולי הוא מתכוון לביטוי "נקיטינן" שאמר אביי,
ולפי רש"י מדובר במסורת קדומה - ראה "שוטנשטיין", הערה 13].
5.1
ויש להעיר: יש מלומדים שטוענים שבאופן עקרוני הרמב"ם מעדיף את שיטת האמוראים על פני מסקנות של "סתמא דגמרא" ["סוגיה כוותיה"]! ולכאורה יש להם הוכחה מסוגייתנו. ולא היא! כאן אביי לא אמר סברא עצמאית אלא הוא מכריע במחלוקת תנאים ["נקיטינן"] ולכן הרמב"ם "מעדיף" את פסיקת אביי.
6.
ה"כסף משנה" מביא נימוק נוסף לפסיקת הרמב"ם כאביי – מלשון הסיפרי. אמנם גם הסבר זה כמובן לא מקבל את מסקנת "סתמא דגמרא".
[ראה גם , "שוטנשטיין", הערה 22]
7.
ראה על כך בהרחבה בפירוש "אור החיים" על התורה
אור החיים במדבר פרק יח:
...הנה דבברייתא של ספרי הובאה הדרשה שאמר אביי אלא שבברייתא לא נתפרש עיקר הלימוד מנין ובא אביי ופירוש שמסוף הכתוב הוא דורש דגמר אומר והזר הקרב יומת במאי מדבר הכתוב וכו' אלא בזר דאותה עבודה ע"כ, ומעתה בכיוצא בזה מצינו לומר שהאמוראים לא היו בקיאים בברייתות, ולזה התלמוד לא ידע גירסת הברייתא כמו שהובאה בספרי שאלו ידעה לא היה דוחה דברי אביי, גם לא היה אומר מסייע משום גזירה,
ותמצא שכתבו התוספות שאפילו במשניות נוכל לומר שלא היו בקיאים, וזה כפי הטיית העיון לצד ההכרחות ואחר משקולת צדדי ההטייה והענין זה שאנו דנין עליו, ודע כי ברייתות הסדורות במכילתא ספרא וספרי הם מזוקקות ואינם כשאר התוספתות ולזה פסקה רמב"ם:
משמע מדבריו שגם האמוראים [אביי בסוגייתנו] וגם "הגמרא" [="סתמא דגמרא" / "עורכי הגמרא"?] לא הכירו את כל הברייתות [בספרי], ואילו הרמב"ם פסק בסוגייתנו כאביי מפני שדבריו מתאימים לברייתא בספרי.
