הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "תנא קמא"; "סתם משנה"; "הא מני"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
ערכין יח ע"א
אבל בקרבנות אינו כן וכו'. אביו מת והניח לו ריבוא עשיר הוא! אמר ר' אבהו, אימא: מניח לו ריבוא. פשיטא! כשהיה אביו גוסס, מהו דתימא: רוב גוססין למיתה, קמ"ל. ספינתו בים ובאה לו בריבואות עשיר הוא! אמר רב חסדא: כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים. והאיכא שכירות! שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ותיפוק ליה משום ספינה! הא מני? רבי אליעזר היא; דתנן, רבי אליעזר אומר: אם היה איכר - נותן לו צמדו, וחמר - נותן לו חמורו ."
1.
שנינו במשנה בדף יז עמוד ב: "אפילו מת אביו והניח לו ריבוא או ספינתו בים ובאה לו ברבואות – אין להקדש בהן כלום". בפשטות משמע שכל עוד שאדם – שנחשב כעני - לא קיבל ממש את הכסף לרשותו עדיין הוא נחשב עני [לעניין קרבנות ולעניין ערכין שיש משמעות להבחנה בין עשיר לעני].
2.
הגמרא שואלת לגבי הספינה הרי היא שוה כסף [בלי קשר לדמי השכירות] ומדוע הוא עדיין נחשב לעני, עונה הגמרא שמשנתנו היא לפי שיטת רבי אליעזר שסובר שבמקרים כאלה הרכוש שיש לאדם לצורך פרנסתו אינו משפיע על הפיכתו מעני לעשיר!
3.
דברי רבי אליעזר הם במשנה – במסכתנו - בדף כג עמוד ב:
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף כג עמוד ב
מתני'. אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו, נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת וסנדליו ותפליו, לו אבל לא לאשתו ולבניו. אם היה אומן - נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, חרש - נותנין לו שני מצעדין ושני מגירות;
רבי אליעזר אומר: אם היה איכר - נותן לו צמדו, חמר - נותן לו חמורו. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, אין אומר למכור את המרובה וליקח מן המועט, אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. המקדיש נכסיו - מעלין לו תפיליו.
זאת אומרת, שבאותה משנה "תנא קמא" [חכמים?] חולק על רבי אליעזר, והמשנה בסוגייתנו [דף יז-יח] סוברת כרבי אליעזר, שהרכוש שמייצר עבודה אינו משנה את מעמדו של האדם מעני לעשיר.
4.
רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ג הלכה יח:
היה חמר או איכר אין נותנין לו בהמתו אע"ג שאין לו מזונות אלא ממנה, היה ספן אין נותנין לו ספינתו אלא ימכר הכל.
משמע מהרמב"ם, שפסק כ"תנא קמא" ולא כרבי אליעזר במשנה בדף כג. ולפי זה הרמב"ם צריך לפסוק גם שלא כמשנתנו.
5.
כסף משנה הלכות ערכין וחרמין פרק ג הלכה יח:
ומ"ש היה חמר וכו'. שם במשנה רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותנים לו צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו ומשמע דת"ק פליג עליה וידוע דהלכה כת"ק.
ה"כסף משנה" קובע שכעיקרון, הלכה כ"תנא קמא" נגד תנא אחר שמופיע במשנה בשמו [רבי אליעזר], ולא נראה לומר שהוא מתכוון דווקא כאן מפני שמדובר ברבי אליעזר [שהיה שמותי]. ומדוע באמת הלכה כ"תנא קמא"? כנראה מפני שהוא נחשב כ"סתם משנה".
5.1
המשך דבריו:
ומ"ש היה ספן אין נותנין לו ספינתו וכו'. פ"ד דערכין דף י"ז) תנן גבי חייבי קרבנות אפילו ספינתו בים ובאה לו ברבואות אין להקדש בהן כלום ופריך בגמ' (דף י"ח) עשיר הוא ומוקי לה כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים ורבואות דמתניתין היינו שכרה ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף ותיפוק לי משום ספינה הא מני רבי אליעזר היא דאמר אם היה איכר נותנים לו את צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו הרי דלת"ק דרבי אליעזר דין ספינה כדין צמד וחמור שהם נמכרים.
ואיכא למידק כיון דסתם לן תנא הכא כרבי אליעזר מה ראה רבינו לפסוק כאידך מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא.
הוא מקשה: מדוע הרמב"ם מעדיף את ה"סתם משנה" [ה"תנא קמא"] של המשנה שחולקת על רבי אליעזר לעומת ה"סתם משנה" בסוגייתנו, שסוברת כרבי אליעזר? [יש לשים לב: ה"כסף משנה" מגדיר את "תנא קמא" כ"סתם משנה".]
5.2
והוא עונה:
וי"ל דהאי סתמא הוי בפ"ג ופלוגתא דרבי אליעזר ות"ק שנוי בפ"ה וה"ל סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם הילכך פסק כרבים:
הוא עונה על שאלתו כך: משנתנו היא בפרק ג במסכת ערכין והמשנה שיש בה מחלוקת בין "תנא קמא" [="סתם משנה"] ורבי אליעזר היא בפרק חמישי [בדפוסים הוא בפרק שישי – בדף כג עמוד ב] ואם כן יוצא, שהנושא כולו מוגדר כ"סתם ואחר כך מחלוקת", והכלל הוא, שבמקרה כזה "אין הלכה כסתם", וממילא הרמב"ם לא פוסק כ"סתם" משנתנו אלא כמשנה בדף כג, ושם, במשנה, הוא מכריע כדעת "תנא קמא", כי "תנא קמא" נחשב כדעת "רבים".
6.
וקצת קשה: נראה שלכאורה הוא סותר את עצמו, שהרי בקושייתו הוא הגדיר את "תנא קמא" כ"סתם משנה", ובתרוץ הוא מגדירו כ"רבים". [גם הרדב"ז מגדיר את "תנא קמא" בדף כג כ"רבנן" וכנראה כוונתו ל"רבים"]. לכאורה יש בזה רק שינוי השם והכוונה זהה: הלכה כאותו קטע במשנה [בדרך כלל מדובר ב"רישא" שבמשנה] שמוגדר כ"תנא קמא", או מפני שהוא חשוב כ"סתם משנה" [והלכה כ"סתם משנה"] או שהוא חשוב כדעת "רבים" [והכלל הוא ש"הלכה כרבים"].
7.
ועוד יש להקשות: אם נחשיב את המשנה בדף כג כ"סתם ואחר כך מחלוקת" [שהרי הרישא של "תנא קמא" היא "סתם משנה" - כפי הגדרת ה"כסף משנה" בקושייתו], הרי שיש להגדיר את כל המשנה ההיא כ"סתם ואחר כך מחלוקת" ואין הלכה כסתם – כלומר: אין הלכה כאותו תנא קמא. [אלא אם כן נאמר שיש הבדל בין "סתם משנה" במקרה כזה להגדרה של תנא קמא כ"רבים"].
8.
הערה: בסוגייתנו הגמרא משתמשת בביטוי "הא מני?" והיא עונה "רבי אליעזר", ויתכן שהרמב"ם סובר שמשמעות ביטוי זה היא – לפי דעתו - ש"עורך הגמרא" קובע שאין כך הלכה [כרבי אליעזר], ולכן הרמב"ם לא פסק כ"סתם משנה" – משנתנו.
9.
ונראה להסביר באופן אחר את פסק הרמב"ם: הוא סובר שהמשנה בדף כג היא הסוגיה ה"עיקרית" ואילו סוגייתנו אינה הסוגיה העיקרית, כי אפשר היה להסביר את משנתנו בפשטות שהספינה עדיין איננה שלו, אלא שעל זה הגמרא שאלה "פשיטא"? ולצורך זה - רק כדי שיהיה חידוש במשנה - הגמרא אמרה שהמשנה היא לפי רבי אליעזר.
והכלל הוא שהלכה היא לפי הכללים שיש בסוגיה העיקרית, והיא הסוגיה בדף כג, ולכן הרמב"ם פסק כאותה סוגיה וממילא כ"תנא קמא" שם.
10.
כמו כן יש לומר, שקביעת הגמרא "הא מני – רבי אליעזר" בא ללמדנו, שהגמרא היא זו שקובעת שמשנתנו – בדף יז - היא "יחידאה", ולכן אין הלכה כמותה אלא כמשנה בדף כג, וממילא כדעת "תנא קמא", שם.
