הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "הכא במאי עסקינן"; "סוגיא עיקרית"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
ערכין כ ע"א
גמ'. ת"ר: חומר בנדרים מבערכין, שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף ואין נדונים בהשג יד, משא"כ בערכין. חומר בערכין מבנדרים, כיצד? אמר ערכי עלי ומת - יתנו יורשין, דמי עלי ומת - לא יתנו יורשין, שאין דמים למתים.
אמר ערכי עלי ומת - יתנו יורשין. ש"מ: מלוה על פה גובה מן היורשין!
שאני הכא, דמלוה כתובה בתורה היא. ש"מ: מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא!
הכא במאי עסקינן - כשעמד בדין. דכוותה גבי דמי עלי שעמד בדין אמאי לא יתנו יורשין? דמי עלי מחוסר אומדנא, ערכי עלי לא מחוסר ולא כלום."
1.
במשנה ובברייתא נלמד דין שאם אדם אמר "ערכי עלי" ומת, הרי שיורשיו חייבים לשלם מפני שהחוב היה ברור כבר בחיי האדם-המוריש. ומשמע מכאן, שבכל "מלוה על פה" [להבדיל ממלוה בשטר] גובים מהיורשים כי החוב הוא על נכסי המוריש.
2.
הגמרא דוחה, שייתכן וכאן יש דין מיוחד כי החוב איננו "סתם" אלא חוב מהתורה - "מלוה הכתובה בתורה",
3.
אומרת הגמרא שלפחות נוכל להסיק מסוגייתנו שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר וניתן לגבות מהיורשים.
4.
דוחה הגמרא ואומרת: שמדובר במשנתנו ובברייתא, שהמוריש כבר עמד בדין וכבר נקבע הערכתו [אם ידו משגת, למשל] ולכן חובה על היורשים לשלם.
5.
וכך פסק הרמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק א הלכה כא:
האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשין חייבין ליתן, שנאמר והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, עמד בדין ומת יתנו היורשין. +/השגת הראב"ד/ האומר ערכי עלי ומת קודם שעמד בדין. א"א עמידה בדין שהוזכרה בגמ' על זה לא באו לה מדרך העמדה והערכה האמורה בכאן שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין בשעת הנדר והכי איתא בסיפרי
אבל הוזכרה שם לחיוב היורשים מפני שהוא מלוה על פה והשתא דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשים דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך, מי חכם ויבן אלה.+
6.
מקשה הראב"ד: הרי הכלל להלכה הוא שגם במלוה על פה גובים מהיורשים [על פי הכלל של "שיעבודא דאורייתא"], ולכן לא צריך את תרוץ הגמרא "שעמד בדין", וקשה על הרמב"ם שמעמיד דווקא כשעמד בדין.
7.
רדב"ז הלכות ערכין וחרמין פרק א הלכה כא:
ויש תימה בדברי הראב"ד ז"ל שכתב והשתא דקי"ל מלוה על פה גובה מן היורשים דאמרינן בפ"ק אמר רבא דכ"ע מלוה על פה אינה גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה קא מפלגי והכי אמרינן נמי על איכא דאמרי והכי איתא בכמה דוכתי כאשר כתב בעל מגדל עוז. הילכך צריך לפרש דבריו הכי והשתא דקי"ל מלוה על פה גובה מן היורשין כגון שהחייב מודה או דאיכא סהדי דלא פרע לא אצטריכא להעמדה בדין. ודעת רבינו דאע"ג דאין צריך העמדה בדין צריך הערכה דכהן. ואע"פ שאיני חכם כך הבנתי דבריו ודברי רבינו:
הוא דן בדברי הראב"ד, אבל בדעת הרמב"ם הוא סובר שהוא פוסק שמלוה על פה אינה גובה מהיורשים, וממילא מה שאמרה הגמרא שבסוגייתנו גובים מהיורשים זה מפני ש"עמד בדין" וחל גם על "מלוה על פה", וכך פסק הרמב"ם. אולם הוא לא מתייחס לפסוק שמצוטט בדברי הרמב"ם.
8.
כסף משנה הלכות ערכין וחרמין פרק א הלכה כא:
הכתובה בתורה היא שמע מינה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הב"ע כשעמד בדין דכוותה גבי דמי עלי שעמד בדין אמאי לא יתנו היורשים דמי עלי מחוסר אומדנא ערכי עלי לא מיחסר ולא כלום:
כתב הראב"ד א"א עמידה בדין שהוזכרה בגמ' וכו'.
וי"ל לדעת רבינו דאע"ג דהכא לא אוקימנא משעמד בדין אלא כי היכי דלא נשמע מינה דמלוה ע"פ גובה מן היורשים מ"מ כיון דחזינן דבמתני' דלקמן מוקי גמ' בשעמד בדין כמו שאכתוב בסמוך משמע דבלאו הכי קים ליה לגמ' דאם לא עמד בדין פטורים וע"כ היינו מדכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן:
ה"כסף משנה" מסכים לדעת הראב"ד בהבנת סוגייתנו, וטוען, שגם הרמב"ם פוסק כעיקרון שמלוה על פה גובה מהיורשים גם לפני העמדה בדין, אולם במשנה אחרת בפרק משמע מפסוק [אותו פסוק שמצטט הרמב"ם] שחוב של ערכין חל רק אם עמד בדין ובגדרי "העמדה" ו"הערכה".
9.
לפי דבריו אולי ניתן ללמוד שיש בעניין זה "סוגיות חלוקות", והרמב"ם פסק כסוגיה ה"עיקרית" – שהיא במשנה בהמשך.
10.
נראה להוסיף ולומר, שהרמב"ם סובר שהביטוי "הכא במאי עסקינן" מלמדנו שאוקימתא זו היא להלכה. והרמב"ם סובר שהיא מוסבת גם על השאלה הראשונה של מלוה על פה.
10.1
כמו כן יש להעיר, שבדרך כלל הביטוי "הכא במאי עסקינן" נועד ליישב קושיה [בדרך כלל מתנאים על אמוראים], ואילו בסוגייתנו הביטוי נועד לדחות מסקנת ביניים, והרמב"ם סובר, שזו "דחיה" על הקטע של "מלוה על פה", כי לגבי "מלוה הכתובה בתורה" מוסכם להלכה שדינו כשטר, וגובה מיורשים.
