הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "הלכה כשמואל בדיני"; "סוגיא כוותיה"; "פשט המשנה"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
ערכין כד ע"א-ע"ב
איתמר: המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה - רב אמר: קדושה ונותן חמשים, ושמואל אמר: אינה קדושה כל עיקר."
1.
בפשטות, יש להכריע כשמואל מפני שמדובר בדיני ממונות, והכלל הוא שהלכה כשמואל נגד רב "בדיני". וכך משמע בסוגייתנו מכל הפרשנים.
2.
הגמרא מצטטת משנה בהמשך הסוגיה [בדף כה עמוד ב], מחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה. תחילה היא מקשה מרבי יהודה על שמואל, ומתרצת, ששמואל סובר כרבי שמעון באותה משנה.
3.
ויש לשאול 2 שאלות: מדוע הגמרא ציטטה בקושיה רק דעה אחת במשנה [זו של רבי יהודה]? שאלה שניה: וכי הגמרא לא ידעה בפשטות ששמואל סובר כרבי שמעון? [הרי הדברים גלויים וברורים מעיקרא, כשמשווים את המחלוקת במשנה למחלוקת בין "רב" לשמואל].
4.
מיישבים זאת בפשטות ["מתיבתא", הערה לז]: "עורך הגמרא" ידע שהלכה צריכה להיות כשמואל, וכמו כן, מפני שהכלל הוא שבמחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון – הלכה כרבי יהודה, לכן הגמרא מקשה מרבי יהודה על שמואל ובסופו של דבר - בכל זאת - קובעת ששמואל סובר כרבי שמעון.
5.
המשך הגמרא:
ערכין דף כד עמוד ב
ורב סבר: סוף סוף לבעלים מי קהדרא? לכהנים הוא דנפקא, וכהנים משולחן גבוה קא זכו. מאי טעמא דרב? דאמר קרא: +ויקרא כ"ז+ ואם משנת היובל, ושנת היובל בכלל. ושמואל? מי כתיב ואם בשנת היובל? משנת היובל כתיב, משנת שאחר היובל. בשלמא לרב, היינו דכתיב: אם משנת היובל +ויקרא כ"ז+ ואם אחר היובל, אלא לשמואל מאי אחר היובל? אחר אחר. מיתיבי: מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש - אינה קדושה! אמר לך רב: אינה קדושה בגירוע, אבל קדוש ונותנין חמשים. מכלל דלפני היובל קדושה ליגאל בגירוע, והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים! אמר לך רב: הא מני? רבנן היא, ואנא דאמרי כרבי, דאמר: ראשון וראשון בכלל, שביעי ושביעי בכלל, הכא נמי בשנת ושנת היובל בכלל. אי כרבי פונדיון מאי עבידתיה? וכי תימא לית ליה, והתנן: הקדיש שתים ושלש שנים לפני היובל - רבי אומר, אומר אני: נותן סלע ופונדיון! רבי כרבי יהודה סבירא ליה, דאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. לשמואל, לימא רבי כרבנן סבירא ליה, דאי כרבי יהודה, סלע ושתי פונדיונות מיבעי ליה! ע"כ לשמואל, רבי כרבנן סבירא ליה. תא שמע: ולא גואלין אחר היובל פחות משנה; בשלמא לשמואל, לא גואלין לאחר יובל פחות משנה, אלא לרב מאי אחר יובל שנה? מי סברת אחר יובל ממש? מאי אחר יובל?
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף כה עמוד א
באמצע יובל, דכל כמה דלא מליא ליה שנה לא מגרע ליה. מאי קמ"ל? דאין מחשבין חדשים עם ההקדש, הא בהדיא קתני: אין מחשבין חדשים עם ההקדש! מה טעם קאמר, מה טעם לא גואלין לאחר יובל פחות משנה? משום דאין מחשבין חדשים עם ההקדש.
6.
רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ד הלכה י:
הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת, וכהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה הרי זו מקודשת.
הרמב"ם פוסק כשמואל.
7.
רדב"ז הלכות ערכין וחרמין פרק ד הלכה י:
הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה וכו'. פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל דאמר אינה קדושה כל עיקר וטעמא דשמואל ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וה"ה שלא תיקדש והכי דייק קרא דכתיב משנת היובל משנה שאחר היובל מדלא כתיב בשנת היובל והכי ריהטא סוגיין כשמואל ותו דקי"ל הילכתא כשמואל בדיני והאי דינא הוא ולא איסורא:
הרדב"ז מנמק את פסק הרמב"ם גם בגלל שהלכה כשמואל "בדיני". אולם הנימוק העיקרי הוא ש"הכי ריהטא סוגיין כשמואל" -
4 מופעים בספרות חז"ל. 3 פעמים בדברי הרדב"ז - משמע שדומה לכלל של "סוגיא כוותיה" ו/או לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה". אולם לא ברור מניין לו שכך סוברת הסוגיה. אולי בגלל הנימוק של שמואל שנלמד מקל וחומר. או אולי בגלל שהגמרא מאריכה בדיון בדברי שמואל.
8.
כסף משנה הלכות ערכין וחרמין פרק ד הלכה י:
הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת. ברפ"ו דערכין דף כ"ד) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל בדיני ועוד דפשטא דמתני' וברייתא כוותיה:
בדומה לרדב"ז הוא מנמק את פסק הרמב"ם בכך, שכך משמע מפשט המשנה ומפשט הברייתא בגמרא. ניתן ללמוד מדבריו שלצורך הכרעה בין אמוראים יש להוכיח כאחד מהם גם מ"פשט" המשנה והברייתא.
9.
לחם משנה הלכות ערכין וחרמין פרק ד הלכה י:
הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת וכו'. בריש פרק אין מקדישין (דף כ"ד) מחלוקת רב ושמואל ואמרינן התם מתקיף לה רב יוסף בשלמא לענין מכירה דפליג שמואל עליה דרב דאיכא למימר ק"ו ומה מכורה כו' אלא הכא מי איכא למימר ק"ו והתנן כו' ותירצו שמואל כרבי שמעון ס"ל דאמר נכנסין ולא נותנין
והשתא איכא לאתמוהי על רבינו ז"ל דפסק לקמן בפ' זה כרבי יהודה דאמר נכנסין לתוכה ונותנין דמיה איך פסק כאן כשמואל שלכאורה הם דברים סותרים.
הוא מקשה על סתירה בדברי הרמב"ם. אמנם הוא פוסק כשמואל [וכמו שהסבירו – לעיל - הפרשנים האחרים]. אולם הרמב"ם גם פסק כרבי יהודה ואילו בגמרא משמע ששמואל סובר [ודבריו מתאימים] דווקא כרבי שמעון.
10.
המשך דבריו:
וי"ל דהתם אמרינן בגמ' מ"ט דרב דאמר קרא ואם משנת היובל ושנת היובל בכלל כו' והקשו שם בתוס' מה שאלה הגמרא מ"ט דרב הא רב לית ליה ק"ו והעלו שם בשם מ"ו הרמ"ר דלרב בעינן תרתי דלא ליהוי ק"ו וגם דמקרא דמשנת היובל לישתמע שנת היובל בכלל ולשמואל הוצרך הק"ו לומר דאפי' רבי דאמר שנת היובל בכלל מודה משום ק"ו ותרוייהו אליבא דרב פליגי אבל לרבנן לא הוי בעי לשמואל ק"ו
וא"כ אנן דקי"ל כרבנן דלא אמרינן ראשון וחמשים בכלל בלא ק"ו אינה קדושה דמשנת היובל משמע אחר היובל דלא הוצרך ק"ו אלא אליבא דרב:
ה"לחם משנה" מיישב את הסתירה: מכל הסוגיה משמע שלשיטת "רבנן" [שמלבד שנת היובל יש לספור 49 שנים עד היובל הבא] - בניגוד ל"רבי" [בברייתא שהובאה בגמרא] - כל עניין הקל וחמר הוא רק לשיטת "רב", ולכן שמואל יכול לסבור גם כרבי יהודה [וראה "ילקוט ביאורים", עמוד צח].
11.
נרחיב מעט לגבי העיקרון שמוזכר בפרשנים לעיל, שהלכה כשמואל "בדיני". בפשטות הדין בסוגיה קשור לדיני ממונות, אם המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אם צריך לשלם להקדש חמישים סלעים עבור פדיונה. אולם הרי עניין הנאה מהקדש נכלל דווקא בתחום של איסורים ובזה הלכה דווקא כ"רב" ולא כשמואל [ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים" עמוד צח ובהערה צ]. ויש מן האחרונים [ב"ילקוט ביאורים", שם] מכריעים שבכל מקרה ששייך גם לתחום של דיני איסורים וגם לתחום של דיני ממונות מכריעים לפי הנושא של דיני ממונות וממילא כשמואל.
11.1
ונראה להעיר, שאולי מסיבה זו הפרשנים לעיל חיפשו טעם נוסף לפסיקת הרמב"ם כשמואל, ולא הסתפקו רק בטעם שהלכה כשמואל "בדיני".
12.
כמו כן יש לציין שמשמע מכל הדיון לעיל שבמחלוקת בין תנאים [בסוגייתנו: "רבי" ו"רבנן"; "רבי יהודה" ו"רבי שמעון"] שקשורה גם למחלוקת בין אמוראים, ההכרעה היא לפי כללי ההכרעה במחלוקת בין האמוראים [בסוגייתנו: רב ושמואל
