הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטוי: "מאי טעמא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

ערכין כה ע"ב-כו ע"א

רבי אליעזר אומר: לא נכנסין ולא נותנין [וכו']. אמר רבה: מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר קרא: +ויקרא כ"ז+ ואם לא יגאל את השדה לא יגאל עוד, ואם מכר את השדה והיה השדה בצאתו ביובל. אמר אביי: סכינא חריפא מפסקא קראי! אלא אמר אביי, טעמא דרבי אליעזר כדתניא: לא יגאל - יכול לא תהא נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה? ת"ל: עוד, לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה; אימת? אילימא ביובל ראשון, אמאי אינה נגאלת? שדה אחוזה נמי הויא! אלא פשיטא ביובל שני, ולמאן? אילימא לרבי יהודה ור"ש, לכהנים נפקא! אלא לאו ר' אליעזר..." 

1.
הביטוי "מאי טעמא" [בניגוד לביטויים "מנלן" ו"מנא הני מילי"] בדרך כלל מהווה פתיחה לברור נימוק הגיוני ומכח סברא לדין. בסוגייתנו, הביטוי "מאי טעמא" כוונתו למשמעות של "מנלן", כלומר חיפוש מקור לדין תורה.

2.
לפעמים הביטויים "מאי טעמא" או "מאי טעמיה ד..." משובצים בסוגיה כשיש מחלוקת בין תנאים – כבסוגייתנו - אולם כאשר היא מבררת רק את דעת המשנה ה"סתמית" אזי השימוש הוא בביטוי "מנלן" וכד'. ובסוגייתנו מדובר במחלוקת תנאים ולכן מתאים כאן הביטוי "מאי טעמא".

3.
אפשר לומר שהמשמעות של "מאי טעמא" היא חיפוש טעם הגיוני, ובמקרים כמו בסוגייתנו, הגמרא לא רק מסתמכת על פסוק אלא היא "דורשת" אותו, והיא מפרשת את הפסוק בניגוד לפשט.

4.
בספר "הליכות עולם", בפירוש "יבין שמועה" – עמוד רפו, כללים רצו, רצז מביא שני פרושים נוספים לביטוי "מאי טעמא".
א: שאלת ברור: באיזה אופן מתבצע הדין [הקניין].
ב: "באיזה עניין", באיזה מקרה מדובר.
כמובא גם ברש"י מסכת מועד קטן דף יט עמוד א: "מאי טעמא ימים לא בטלו - כלומר: באיזה ענין לא בטלו ימים?"

4.1
בסוגייתנו שני הסברים אלה לא נראים "מתאימים".

5.
ואולי אפשר לומר, שהביטוי "מאי טעמא" מוכיח שכך ההלכה, ו"עורך הגמרא" הוא זה שכתב את הביטוי בתוך הסוגיה [ביטוי זה – "מאי טעמא" - לא מופיע ברשימת הביטויים שהרב זיני מציין שהינם מרבנן סבוראי].

6.
ואולי אפשר למצוא לכך ראיה בדברים המובאים אצל רבי יוסף קארו בכללי הגמרא ["הליכות עולם" עמוד שג, סעיף תח], שם הוא מסתמך על סוגייתנו:
תוספות מסכת ערכין דף כה עמוד ב:

ורבי שמעון מ"ט - תימה שהרי בתחילה שואל הספר מאי טעמא דרבי יהודה אלמא טעמא דר"ש מסתבר טפי בלא ג"ש ואח"כ שואל מה טעם דרבי שמעון אלמא דרבי יהודה מסתבר טפי
וי"ל דאשכחן נמי כי האי גוונא בבא קמא דף י:) גבי הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דלמר משמע כי יכה כל נפש עד שיכה כל נפש ולמר משמע כל דהו נפש
ונ"ל דלפי מה דפירשתי ניחא דפשטיה דקרא משתמע שיצא לכהנים ולא איצטריך גזירה שוה לומר דיוצא בדמים ולמר אצטריך גזרה שוה דיוצא בחנם.

תוס' אומר/קובע שהביטוי "מאי טעמא" מניח שטעמו של מי שחולק - על מי שעליו שואלים "מאי טעמא" - יותר מסתברת.

6.1
ועל כך אומר רבי יוסף קארו ב"כללי הגמרא", שם:

חח. בפרק י' דעירובין [פ"ז דערכין דף כה ב) ד"ה ור"ש, כתבו התוספות:
תימה שבתחלה שואל "מאי טעמא" דר"י, אלמא טעמא דר"ש מסתבר טפי, ואח"כ שואל מ"ט דר' שמעון אלמא טעמא דר"י מסתבר טפי עכ"ל.
ויש לתמוה על תמיהתם שכן דרך הגמרא שאחר שנתן טעם לשבח לר"י שייך למבעי א"כ מ"ט דר"ש
ונ"ל שאין זה תוספות אלא מאיזה חכם אחרון

הוא מבטל את הטענה הבסיסית של תוס', ובש"ס מקובל לשאול "מאי טעמא" כפול - תחילה על דעה א' ואחר כך לשאול על מי שחולק - דעה ב - "שכן דרך הגמרא".

6.2
מדברי התוס' כמו שהם – בלי ההערה של רבי יוסף קארו – משמע, שהביטוי "מאי טעמא דרבי..." מלמדנו שעורך הגמרא מסכים/קובע שהדעה החולקת היא המסתברת יותר.
ולכן תוס' - בלי ההערה של רבי יוסף קארו - מקשה כיצד הגמרא שואלת "מאי טעמא" על כמה תנאים.