הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "הלכה כשמואל"; "סוגיא כוותיה"; "שקיל וטרי"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

ערכין כט ע"ב

איתמר: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה - רב אמר: מכורה ויוצאה, ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר. מאי טעמא דשמואל? קל וחומר, ומה מכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר. ולרב לא אמרינן קל וחומר כי ה"ג? והתניא: יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה? אמרת קל וחומר, ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר! התם לא הדרא מיזדבנא, הכא הדרא מיזדבנא. מיתיבי: אחר היובל שנים תקנה - מלמד שמוכרין סמוך ליובל, מופלג מן היובל מנין? ת"ל: +ויקרא כ"ה+ לפי רוב השנים ולפי מעוט השנים, ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר - אינה מכורה! אמר לך רב: אינה מכורה למספר שני תבואות, אבל מכורה היא ויוצאה. ואי איזדבוני מיזבנה, תיקום ברשותיה עד בתר יובל, ובתר יובל ניכליה שני תבואות וניהדרה, מי לא תניא: אכלה שנה אחת לפני היובל - משלימין לו שנה אחרת אחר היובל! התם נחית לאכילה, הכא לא נחית לאכילה. אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי, חדא הך, ואידך, המוכר עבדו לעובד כוכבים או בחוצה לארץ - יצא לחירות, חדא הדרי זביני וחדא לא הדרי זביני, ולא ידענא הי מיניה." 

1.
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יא הלכה יא:

הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה, או אכלה שנה ונרה שנה ולא זרעה הרי אלו עולין למנין, מכרה בשנת יובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרין לבעלים.

הרמב"ם פוסק כשמואל. מתוך הנחה שמדובר בסוגייתנו בדיני ממונות, הרי שהכלל הוא, שהלכה כשמואל נגד רב "בדיני".

2.
רדב"ז הלכות שמיטה ויובל פרק יא הלכה יא:

מכרה בשנת היובל עצמה. שם פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל דאמר אינה מכורה כל עיקר מק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ושקיל וטרי תלמודא אליבא דשמואל ומסיק דמעות חוזרין ומותבינן עליה דרב ודחיק לתרוצי:

הרדב"ז מנמק את פסיקת הרמב"ם כשמואל, כי הגמרא דנה יותר בדברי שמואל, ומקשה על רב והכלל הוא "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", והתרוץ על רב נחשב "דחוק". מכל זה נראה ש"סוגיה כוותיה" – דשמואל.

2.1
הביטוי "סוגיא כוותיה" דומה מאד לביטוי "שקיל וטרי אליביה", וההבדל בין שני המושגים הוא, שהשני מתאים – כבסוגייתנו – כשהגמרא דנה ממש על שיטה מסויימת, ואילו הביטוי הראשון – "סוגיה כוותיה " - גם כשהגמרא לא דנה ישירות ומפורשות בדיני אותו חכם, אלא מתייחסת אליו במהלך סוגיה כדבר נתון.

3.
ויש לשאול: הרי ב"דיני" הלכה כשמואל ומדוע צריך הוכחות נוספות.

3.1
ונראה לומר, שבעמוד הבא הגמרא מדמה את דינו של שמואל כאן לדינו של שמואל באיסורים:

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף ל עמוד א

מידי דהוה אמקדש אחותו, דאיתמר: המקדש אחותו - רב אמר: מעות חוזרין, ושמואל אמר: מעות מתנה.

לכן היו צריכים הפרשנים להסביר מדוע מוכח בסוגייתנו כשמואל.