טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
והשבת משנתנה טעם בקדירה – שבת ריחני
בעי רב פפא: מיא דשיבתא מאי? למתוקי טעמא עבדי, או לעבורי זוהמא עבדי לה. ת"ש: והשבת משנתנה טעם בקדירה, אין בה משום תרומה, ואינה מטמאה טומאת אוכלים, שמע מינה למתוקי טעמא עבדי לה, שמע מינה (ברכות, לט ע"א).
שם עברי: שבת ריחני שם באנגלית: Dill שם מדעי: Anethum graveolens
נושא מרכזי: מהו השבת ומה מעמדו כמאכל?
השבת מזוהה על פי חלק מהמפרשים והחוקרים כצמח "שבת ריחני". השבת, ממשפחת הסוככיים, מקובל כצמח תבלין להחמצת מלפפונים ומשתמשים בו לתיבול מרקים, סלטים וכד'. בערוך מתורגם השבת לאניט"ו וכך גם בפירוש רש"י (עבודה זרה, ז ע"ב): "השבת - ירק של תבלין שקורין אוי"ר ובלשון רומי אניט"ו". אכן השם הלטיני של השבת הריחני הוא Anethum. ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם את השמות אוי"ר (בשינוי גירסה לאניי"ד (aneid)) ואת השם אניט"ו לשבת ריחני הנקרא בצרפתית בת ימינו aneth. לדעתו תרגום זה אינו מדברי רש"י משום שנוסף רק החל מדפוס שונצינו (המאה ה – 15-16). יש סוברים שהכוונה לצמחים אחרים ממשפחתו כמו הכמנון או אחישבת. אגב, הכמנון נקרא גם אניס ושם זה דומה לשם אניי"ד המיוחס לרש"י. הרמב"ם מתרגם בפיהמ"ש (פאה פ"ג מ"ב, מעשרות פ"ד מ"ה) לערבית: "אל-שבת". השם העממי הנוכחי של צמח זה בשפת העם הוא "שמיר". שם זה מבטא את הבלבול בין צמח זה לבין בן משפחתו, השומר, הדומה לשבת.
את האניס אנו פוגשים למשל בשלטי הגיבורים (ברכות, דף כט מדפי הרי"ף): "... והאניס"י שאוכלין אחר הסעודה למתק השתייה הוי כמו צנון וזית וברכת היין פוטרתן". לענ"ד ניתן להסיק מדבריו שהאניס הוא אכן הכמנון ולא השבת משום שקשה להניח (אם כי לא בלתי אפשרי) שהשבת נאכל למטרה זו. לעומת זאת תמצית אניס משמשת גם בימינו לייצור ממתקי ליקריץ והזרעים כתבלין למשקאות חריפים כמו ערק, אוזו ועוד. ניתן להוסיף שמכלול המאפיינים של השבת כפי שהם מצטיירים במקורות אינם הולמים היטב את הכמנון אלא את השבת. השבת נקרא בצרפתית aneth וייתכן שמכאן ההחלפה בינו לבין האניס שהוא הכמנון. השבת נקרא בצרפתית aneth וייתכן שמכאן ההחלפה בינו לבין האניס שהוא הכמנון.
מסקנת סוגייתנו היא שתפקיד השבת לתבל את התבשיל ("למתוקי טעמא עבדי") אך בנידה (נא ע"א) מובא דיון האם יש לשבת שימוש נוסף. למסקנת הגמרא השימוש העיקרי ("סתמא") בשבת הוא ל"כמך" כלומר אוכלים אותו כחלק מהתבשיל בשונה מתבלינים הנותנים טעם ואינם נאכלים. רש"י (שם): "לכמך - דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל, דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר" (ראו עוד במאמר "מודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת"). בסוגייתנו מפרש רש"י: "דשיבתא - ירק שנותנין מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו, אני"ט בלעז". לכאורה דבריו סותרים את העולה מהסוגיה בנידה. ניתן ליישב שבדרך כלל כאשר מוסיפים כמות גדולה של שבת הוא נאכל אך כאשר מוסיפים ממנו מעט הוא נועד לתת טעם ולא לאכילה.
הרחבה
השבת הריחני הוא שיח חד שנתי גבוה ממשפחת הסוככיים וגדל בתרבות או כפליט תרבות. עלי הצמח באורך של כ – 40 ס"מ דמויי נוצה. העלים גזורים פעמיים או שלוש לאונות נימיות. התפרחות בקצות הענפים בצורת סוככיים גדולים רבי קרניים (15-30) וגדולים (עד 15 ס"מ). עלי הכותרת בצבע זהוב לבן והפרי דו-זרעון בעל זרעים אליפטיים. על המושגים הבוטיניים השונים ראה במשפחת הסוככיים. התפוצה הטבעית של השבת מתפרסת בדרם אירופה ומערב אסיה עד הודו. מוצאו מדרום מערב אסיה. השבת נפוץ כעשב רע בשדות בספרד, פורטוגל ובאיטליה. בארץ ניתן למוצאו כפליט תרבות בשפלה, ובצפון ומערב הנגב.
השימוש בשבת
מגדלים את השבת בתרבות באיזורים טרופיים וממוזגים בעיקר באירופה, בארצות הברית בהודו וביפן. השימוש העיקרי הוא בזרעי הצמח בתעשיית המזון (החמצה), טבק, אפייה, תיבול סלטים וכמרכיב בתבלין קארי. משתמשים גם בעלים כאשר הם טריים או מיובשים לתיבול סלטים ומרקים. מפיקים מהצמח שמן אתרי בעל ארומה חריפה מתוקה הדומה לכמון (קימל). השימוש בשמן דומה לשימוש הנעשה בחלקי הצמח עצמו. את השמן האתרי מפיקים בעיקר מהזרעים משום שריכוזו בהם הגבוה ביותר (3%) אך גם משאר חלקי הצמח (ריכוז השמן האתרי הוא רק (0.3%). עיקר השימוש בצמח ברפואה העממית על ידי כתישת העלים או לעיסתם הוא להרגעה. שמו המסחרי של הצמח Dill נגזר ממילה נורדית עתיקה Dilla שפירושה להרגיע. הצמח משמש גם להסדרת העיכול, לריפוי סכרת ולרענון הנשימה.
כפי שנהוג היום גם בתקופות קדומות היה לשבת תפקיד כפול. ניתן היה לאכלו חי והשתמשו בו כתבלין בעת בישול: "השבת משנתן טעמו בקדרה, אין בו משום תרומה, ואינו מטמא טומאת אוכלים וכו'" (עוקצין פ"ג מ"ד). פוסק הרמב"ם: "השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה, משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה" (תרומות פט"ו הלי"ב). מפרש הרדב"ז במקום: "השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה וכו'. השבת הוא מין ירק וכן נקרא בערבי שבת, ומשנה היא פ"ג דעוקצין. והשבת הוא נאכל כמות שהוא חי אלא שיבושל בקדרה ולפיכך קודם שיתבשל חייב בתרומה ואחר שנתבשל ביין שהשליך כל כחו בבישול וימצא בבישול טעם השבת, כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו הוא במדרגת השמרים שאינן ראויים לאכילה, ועל כן אינו חייב בתרומה". בתבואות הארץ ליהוסף שוורץ נאמר: "שבת בלשון ערב אלסאבּתּ. מין ירק הנאכל מבושל בתוך המאכלים והוא מעט חריף והוא דומה לירק הנקרא בלשון אשכנז קאטצען שווענצכען".
מד"ר יואב ברזילי שמעתי שייתכן ול"שבת" המוזכר/ת בשיחתם של קיסר ורבי יהושע בן חנניא יש משמעות כפולה: "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו! אמר לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו" (שבת, קיט ע"א). התבלין שבת מזכיר בשמו את יום השבת. מאוחר יותר הפנה את תשומת לבי הרב עקיבא האניג שיואב כיוון לדברי המהרש"א בחידושי אגדות (שם):
"תבלין אחד יש לנו ושבת כו'. שמעתי לפרש כי רמז לו תבלין ושמו שבת שיסבור הקיסר שהוא מין ירק עביד לריח ולטעם כמו ששנינו בסוף מס' עוקצין השבת משנתן טעם בקדירה וכוונת ריב"ח האמיתית על השבת גופיה ולפי הבנתו של הקיסר שהוא מין ירק דעביד לריח אמר לו הקיסר תן לי ממנו מאותו המין ירק וא"ל שאינו מועיל אלא למי ששומר שבת דהיינו כוונתו האמיתית ששבת שמה שמועיל למי ששובת בה ודו"ק".
על חלקי השבת השונים: ראו במאמר "השבת מתעשר זרע וירק וזירין".
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י". כרך 10 (עמ' 246-247, 262).
לעיון נוסף:
אתר צמח השדה שבת ריחני
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
