טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כפיסתקא ופלגי דפיסתקא – אלה אמיתית
"כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: שיגר לו בוניים בן נוניים לרבי, סיבני וחומס סלסלה ומלמלא, סיבני וחומס כאמגוזא ופלגיה דאמגוזא, סלסלה ומלמלא כפיסתקא ופלגי דפיסתקא. מאי מלמלא? דבר הנמלל ונמתח" (גיטין, נט ע"א).
פירוש: כִּי אֲתָא [כאשר בא] רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוֹחָנָן: שִׁיגֵּר לוֹ אדם עשיר אחד שנקרא בּוֹנְיָים בֶּן נוּנְיָים מַתָּנָה לכבודו של רַבִּי, סִיבְנִי וְחוֹמְס סַלְסְלָה וּמַלְמָלָא, שהם מיני פשתן מיוחדים. ומבארים מה טיבם של בדים אלה, ובמה היו מיוחדים כל כך: סִיבְנִי וְחוֹמְס שהיו מקופלים והיה גודלם כְּאַמְגּוּזָא וּפַלְגֵּיהּ דְּאַמְגוּזָא [כאגוז וכחצי אגוז]. סַלְסְלָה וּמַלְמָלָא כְּפִיסְתָּקָא וּפַלְגֵּי דְּפִיסְתָּקָא [כבוטן וחצי בוטן], שבדים אלה היו דקים כל כך שהיו יכולים להתקפל לשיעור קטן זה, וכשפשטו אותם היו ראויים לבגד שלם עבור רבי. ועוד מסבירים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: אלת אמיתית (אלת הבטנה) שם באנגלית: Pistachio שם מדעי: Pistacia vera
שם נרדף במקורות: בטנה, בטנים, פיסתקא, פיסטקין שמות בשפות אחרות: ערבית – פוסטוק שמי, פוסטוק חלבי
הנושא המרכזי: לזיהוי הפיסתקא
מתוך תפקידם המקביל של הפיסתקא והאגוז בסוגייתנו ניתן להסיק כמה מסקנות: א. מדובר, כנראה, בפירות ידועים ומפורסמים העשויים לשמש כמדד לנפחים קטנים. צמד מינים זה משמש גם למדידת מרכיבי תרופה מסויימת (גיטין, סט ע"א): "ברסם, ליתי כי פיסתקא דנישדור, וכי אמגוזא דחלבניתא דובשניתא וכו'" (1). מפרש רש"י: "כי פיסתקא דנשדור - כשיעור גלנט של ארז, מסם נשדור שקורין אמוניקא". הגלנ"ט הוא בלוט של עץ מסויים הנקרא, בלשון רש"י, "ארז". בסוגייתנו מפרש רש"י: "פיסתקא - גלנ"ט שאוכלים חזירים". בהמשך נחזור לדון בזיהוי שמציע רש"י. ב. לפיסתקא בדומה לאגוז קליפה קשה העשוייה לשמש ככלי קיבול קטן. ג. מדובר בפרי המתבקע, בדומה לאגוז, לשני חצאים שוים ומכאן המדדים "פלגיה דאמגוזא" ו"ופלגי דפיסתקא".
הפיסתקא הוא כנראה פרי האלה האמיתית הנקראת בלטינית Pistacaia vera (תמונות 1-2). פרי זה נקרא ביוונית ורומית pistakion ובערבית פוסטוק שמי או פוסטוק חלבי. שם זה התגלגל אף לאנגלית בה הוא נקרא pistachio. הדמיון בין השמות חד משמעי ומצביע על זהות הפיסתקא. ישנן עדויות מוצקות המוכיחות שהאלה האמיתית גדלה בכל החבל ההררי של סוריה וא"י ופירותיה אף יוצאו לארצות רחוקות (2).
לפי חלק מהמפרשים הפיסתקא הם ה"בוטנים" ששלח יעקב ליוסף והבטנה המופיעה במשנה בשביעית (פ"ז מ"ה). בתרגום השומרוני לתורה "בוטנים" הם "ביצטקין". ברש"י (בראשית, מג י"א) אנו מוצאים את פירושו של רבינו מכיר(3): "בטנים - לא ידעתי מה הם. ובפרושי א' ב' של רבי מכיר ראיתי פישיטצי"ש ודומה לי שהם אפרסקין". ייתכן, אם כן, שגם כוונת רש"י היא ל"אפסתקין" אלא שהם הוחלפו ב"אפרסקין". אכן בדפוס קדום של החומש משנת רל"ו שהוצא לאור על ידי הר"ש אלקבץ נכתב בפירוש רש"י: "... לא ידעתי מהו ודומה לי שהם אפוסטיקים". יש להעיר שברוב הדפוסים נכתב "אפרסקין" כולל בדפוס קדום יותר משנת ר"ל (1470).
חילוף זה בין "פיסתקין" ו"אפרסקין" קיים בעוד מקורות. בתוספתא (סוכה, ליברמן, פ"א הלכה ז') מצאנו: "... תלה בה אגוזין, הפרסקאות ורמונים וגלוסקאות, פרכילי ענבים ועטרות של שובלין כשירה. לא יאכל מהן אפילו ביום טוב האחרון של חג וכו'". גירסה שונה מעט מופיעה בגמרא (סוכה, י ע"א): "סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין, ותלה בה אגוזין, שקדים, אפרסקין ורימונים, פרכילי ענבים ועטרות של שבולין וכו'". לדעת י. פליקס יש לגרוס במקום ה"פרסקאות" או ה"אפרסקין" "אפסתקין" וכוונת הברייתא שאדם תלה אשכולות של פרי האלה האמיתית (אלת הבטנה). אגוזים, שקדים, רימונים ואשכולות האלה האמיתית הם פירות יבשים הנשמרים ימים רבים ואילו "חיי המדף" של האפרסקים קצרים ולכן אינם יכולים לשמש כנוי סוכה. בנוסף לכך פרי האפרסק כבר לא מצוי בסתיו.
ההחלפה בין "אפרסקין" ו"פיסטקין" מופיעה במקור נוסף היכול לתמוך בהשערה זו. לגבי עונת מעשרות נאמר בירושלמי (מעשרות, פ"א דף מח טור ד /ה"ב): "... רבי יודה אומר: האגוזים והשקידים משיעשו קליפה, אמרו בקליפה התחתונה שהיא סמוכה לאוכל. מודין חכמים לרבי יודה באלצרין ובאפיסטקין ובאיצטרובילין משיעשו קליפה וכו'". מאידך גיסא, בתוספתא (מעשרות, פ"ג הלכה ט"ז) מופיעה הלכה זו כאשר במקום "אפיסטקין" נכתב "ההפרסקין". "האלסרין ההפרסקין והאסטרובילין משייעשו קלפה, האגוזים והשקדים משייעשו מגורה וכו'". הלכה זו נפסקה על ידי הרמב"ם ונכתב בה "בטנים": "... ושאר כל בעלי קליפות כגון האצטרובולין והלוט והבטנים משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל וכו'" (הלכות מעשר, פ"ב הלכה ה'). ברור שאין מדובר באפרסקים שהרי אין להם קליפה קשה.
יש להעיר שאמנם רש"י מצטט את תרגומו של רבינו מכיר ש"בוטנים" הם "פישיטצי"ש" כלומר פירות האלה האמיתית אך אין הוא יכול לקבל את פירושו שהרי בגמרא הוא מפרש שה"פסתקין" הם "גלנ"ט שאוכלים חזירים". הגלנ"ט הם בלוטי אלון ואינם ראויים למאכל אדם וכיצד ייתכן שהם נחשבו "זמרת הארץ". זיהוי הפיסתקא עם בלוטי האלון מעורר קושי נוסף משום שאמנם הם מתפצלים לשני חצאים שווים, אך קשה להפריד מהם את הקליפה הקשה שבעזרתה התבצעה המדידה. מאידך גיסא אם נניח שהמדידה התבצעה בעזרת ספלול הבלוט לא ברור מהו המדד "פלגי דפיסתקא" (תמונות 3-4). הפיסטוק מתבקע לאורך קו התפר בין שני חצאי הקליפה באופן טבעי (תמונות 5-6) ואילו באגוז קיים תפר ברור המאפשר לחלקו לשני חצאים שווים (תמונות 7-8). מדברי הערוך (ערך "סבן") עולה שמדובר לא רק בגודל תיאורטי אלא באריזה בפועל בתוך קליפות: "... ופי' סובני בגד דק מאד שמקפלין אותו ומכניסין אותו בקליפת אגוז. וחומס סובני בגד שמקפלין אותו ומכניסין אותו בחצי קליפת אגוז. ודומה כי סובני שם האגוז בלשון זה וחומס חצי בלשון זה. וכן סלסלה שמן של פיסתק' והוא בלשון ערבי פיסתקא וכו'".
מקובץ המשניות העוסק ב"פיסטקין" ניתן ללמוד שעץ האלה האמיתית גדל בארץ ולכן חלו על פירותיו המצוות התלויות בה. עם זאת מסתבר שהיה זה גידול חדש יחסית שהגיע ארצה מצפון או ממזרח. תפוצת זן הבר של האלה האמיתית משתרעת במרכז אסיה ומניחים שבאזור זה הוא בויית מאוחר יחסית. לא נמצאו סימנים ברורים לגידול האלה האמיתית במזרח הקרוב או דרום אירופה לפני התקופה הקלסית. גם כאשר גידלו את האלה האמיתית בארץ היה זה גידול מצומצם שלא סיפק את מלוא הביקוש ולכן היה צורך ליבאה. בתוספתא (מעשרות, (ליברמן) פ"ג הלכה ט"ז) אנו מוצאים: "... אבל האלרסין וההפרסקין (צ"ל אפסטקין) והאצטרבילין לא צרכו ליתן בהן סימן לפי שכיוצא בהן בארץ ישראל וכו'" (קיימת גם גרסה הפוכה אך הר"ש ליברמן דוחה אותה ומתקן באופן דומה גם את גרסת הירושלמי). יחד עם זאת רוב היבול הגיע מחו"ל: "פירות ארץ ישראל שרבו על פירות חוצה לארץ חייבין, פירות חוצה לארץ שרבו על פירות ארץ ישראל הרי אלו פטורין, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אף דברים התדירין כגון האגוזין ודורמסקניות ופסיליה ופסלקאות פטורין ושאר כל הדברים חייבין וכו'" (תוספתא, מסכת דמאי, ליברמן, פ"א הלכה ט'). גם כאן יש לגרוס "ופסתקאות" במקום "ופלסקאות".
מעניין לציין שגם היום נתקל גידול האלה האמיתית בארץ בקשיים רבים שהפכו אותו ללא כדאי. האלה זקוקה לחורף קר וקיץ חם ויבש אך תנאים אלו כמעט שאינם קיימים בארץ. על בעיה נוספת סיפר לי שמואל מאיר מיתיר: האלה האמיתית היא עץ חד-מיני דו-ביתי כלומר הפרחים הם חד מיניים אך נמצאים על עצים שונים. מסיבה זו יש לגדל בכל מטע גם עצי זכר על מנת שיאביקו את עצי הנקבה הנושאים את הפירות (על תופעה דומה ראו במאמר "מרכיבין דקלים כל היום"). התברר שעצי הזכר ועצי הנקבה אינם פורחים באופן סינכרוני ולכן לא מתבצעת האבקה והתפתחות פירות בכמות אופטימלית.
 |
|
 |
תמונה 1. אלה אמיתית - אשכולות
צילמה: תהילה רענן |
|
תמונה 2. אלה אמיתית - פירות
|
הרחבה
מהם בטנים?
מבוא
הבטנים כגידול או מוצר חקלאי מופיעים במקרא פעם בודדת (4) דבר המקשה על זיהוים. הם מופיעים ברשימת המוצרים שיעקב הציע לבניו להביא מנחה לשליט מצרים: "ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן זאת עשו: קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת בטנים ושקדים" (בראשית, מג י"א). נדמה לי שגם אם אין בפסוק זה עצמו הגדרה מדוייקת לזהות הבטנים הרי שההקשר הכללי שלו עשוי להגדיר, לפחות, את טווח האפשרויות. א. ראשית עלינו לזכור שבתקופה זו היה שפע במצרים ואילו בשאר הארצות שמסביבה היה מחסור שנבע מבצורת ממושכת. ב. מעמדו הכלכלי כשליט מצרים היה גבוה ביותר ובוודאי שמוצרי מזון בסיסיים אינם עשויים להוות מנחה הולמת. שני תנאים אלו מכתיבים את הצורך של יעקב לבחור מוצרים יוקרתיים אופייניים לארץ ישראל, שאינם מצויים באופן טבעי במצרים, כלומר "זמרת הארץ". על פי המלבי"ם (שם) יש צורך להדגיש את המונח "יוקרתי" אך לא "יקר": "... ושתהיה המנחה בלתי יקרה שלא יתראו כנותנים שוחד, רק מעט צרי ומעט דבש, שכן דרך להביא מנחה דרך כבוד בעת התראות פנים מאנשים מכובדים". מתאורי "פסיכולוגיית" התשורה ליוסף, בדברי המפרשים, נוכל לגזור עוד פרטים. כותב ה"חזקוני": "מעט צרי שאינו מצוי במצרים, כענין שנאמר וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט להוריד מצרימה". מכאן נוכל להסיק שגם "בוטנים" אינם מצויים במצרים. ובספורנו אנו לומדים:
"קחו מזמרת הארץ בכליכם מעט צרי. כי אמנם המנחה שתובל לאיש נבהל להון יצטרך שתהיה רבת הכמות להשביע עין, ומזה המין היתה מנחת יעקב לעשו. אבל כאשר יובילוה לנדיב אשר כסף לא יחשוב, ראוי שתהיה מעט, אבל תהיה דבר נבחר מדברים הנמצאים על המעט, והם בהיכלי מלך. ומזה המין היתה המנחה הזאת ליוסף".
מאפיין נוסף משתמע מתוך כך שהמאורע המסופר היה לאחר שנתיים בצורת. הוא שהמוצרים במנחה לא היו תלויים בגשמי אותה שנה (והקודמת לה). דבר זה אפשרי אם מדובר בגידולים רב שנתיים המסתפקים במעט מים או במוצרים הנשמרים לאורך זמן מבלי לאבד מאיכותם. ייתכן ומסיבה זו בחר תרגום יונתן לפרש שהבוטנים והשקדים אינם הפירות עצמם אלא שמן המופק מהם: "... והבו במניכון ואחיתו לגברא דורונא: קליל שרף קטף וקליל דבש, שעוה, ולטום, משח דבוטנין ומשח דלוזין". כך מוצאים אנו גם בבראשית רבה (תיאודור-אלבק, פרשת מקץ פרשה צא): "קחו מזמרת הארץ בכליכם ר' יהושע דסיכנין בש' ר' לוי דברים שהן מזמרין בעולם ... בטנים ושקדים משח דבטנין ומשח דלוזין". אם הפירוש אכן כך הרי שהרשימה כוללת אך ורק מוצרים יוקרתיים, עמידים לאורך זמן, המופקים מהצומח (5). מסתבר שלחומרים אלו היו שימוש בהכנת תרופות ותכשירי קוסמטיקה ("מחירי בית מרקחת"). על פי קו מחשבה זה ניתן לשער שלאור כך שלמוצרים אלו לא היה ערך רב כמזון הם שרדו בבית יעקב, למרות הרעב הממושך, בכמות שאפשרה גם להפריש מעט למנחה. הרעיון שהמנחה שנשלחה ליוסף כללה מוצרים ששימשו לרפואה עובר כחוט השני במדרש שכל טוב(6) (בראשית, מג י"א):
"מעט צרי. זה שרף עצי הקטף יוצא מן האילן כמו זיעה, ועליו הכתוב אומר הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, מכלל שמובחר למרפא: ומעט דבש. של דבורים, שגם הוא מובחר לבלילות סמנין: נכאת. זו שעוה: ולוט זה זיעה של עץ שקורין בלע"ז שטינק"ו(7) ונראה כקטורת ועשוי הוא בולים כבולים של מלח, והוא עצמו קרוי מסטיני וטוב הוא למרפא ולהעמיד את השיניים. בטנים. זו זיעה של עצי בטנים ובלע"ז קורין העץ לרז"ו והשרף קורין טרגט"ו(8): ושקדים. זה שומן של לוזים, שמוציאין מהם שמן ומובחר הוא למרפא".
נקדים לניסיון זיהוי הבטנים את הקביעה שהם, קרוב לוודאי, אינם פירות הצמח "אגוז אדמה" הנקרא בעברית בת זמננו בשם "בטנים". למעשה, פירות הצמח "אגוז אדמה", או בשמו הבוטני ארכיס תת-קרקעי (Arachis hypogaea), אינם אגוזים אלא תרמילים של צמח ממשפחת הקטניות. החלק הנאכל ב"בוטנים" הוא הזרעים לאחר הפרדתם מקליפת התרמיל המעוצה. מוצא ה"בוטנים" הוא באמריקה הדרומית והם הגיעו לאירופה על ידי הסוחרים שהגיעו אליה לא לפני גילויה על ידי קולומבוס. אם נניח שהכוונה במונח "בוטנים" איננה לשמן בוטנים (כתרגום יונתן) אלא הזרעים עצמם קשה לשער שניתן היה לגדלם בשנות בצורת משום שהם חד שנתיים וזקוקים לכמות משקעים מינימלית של 500 מ"מ.
לזיהוי הבטנים הצעות רבות ואציג את הבולטות שבהן. ככלל ניתן לראות שרוב המפרשים מזהים בין הבטנים במקרא לבין הבטנה במשנה בשביעית (פ"ז מ"ה): "לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. לולבי האלה והבטנה והאטדין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור, אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן". מפרש הר"ש (שם): "בטנה - לשון בטנים ושקדים". רע"ב: "בטנה - מלשון בטנים ושקדים בלשון ערבי פאסת"ק" (9).
אלה אמיתית (אלת הבטנה)
כאמור לעיל בתרגום השומרוני לתורה "בוטנים" הם "ביצטקין". ברש"י (בראשית, מג י"א) אנו מוצאים את פירושו של רבינו מכיר: "בטנים - לא ידעתי מה הם. ובפרושי א' ב' של רבי מכיר ראיתי פישיטצי"ש ודומה לי שהם אפרסקין". ייתכן שגם כוונת רש"י היא ל"אפסתקין" אלא שהם הוחלפו ב"אפרסקין". רש"י אמנם מזהה את ה"אפיסתקין" עם בלוטי האלון (גלנ"ט) אך לדעת רוב המפרשים הכוונה לפרי אלת הבטנה – פיסטוק. הרמב"ם בפיהמ"ש: "... בוטנה, אילן אל"פסתק", רבים בטנים" ובעקבותיו גם רע"ב (שם). בדברי הרמב"ם ניתן למצוא גם שני מאפיינים של פרי זה המצביעים על האופן בו הוא מזהה אותו. א. קליפת הפרי קשה ואפילו בהמות אינן מסוגלות לאכול אותה ולכן הוא נאכל רק לאחר קילופו: "... חמור אכל עשרה רוטלים פרי קלוף של בטנים וכו'" (פיהמ"ש, בבא קמא פ"ב מ"ב). ב. לפרי שתי קליפות: "... ושאר כל בעלי קליפות כגון האצטרובולין והלוט והבטנים משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל וכו' (הלכות מעשר, פ"ב הלכה ה').
זיהוי הבטנים עם פרי האלה האמיתית כרוך בשני קשיים:
א. עדיין לא נמצאו ראיות ברורות לכך שמין זה גדל בארץ לפני התקופות הקלסיות ולכן גם אם ניתן לזהות אותו כפסתקא בדברי חז"ל עדיין נותרת השאלה האם הוא הבטנים של תקופת האבות. לענ"ד גם במקרה זה נוכל, אם נרצה, להחיל את הכלל של "לא ראיתי אינה ראיה".
ב. לאור הבצורת הממושכת קשה להניח שנותר מזון באיכות ובכמות ראויה שממנו ניתן היה להפריש מנחה לשליט מצרים. מסיבה זו מציע ז. עמר (10) לזהות את הבטנים כמין או מינים שגדלו בר בארץ ולא שימשו למאכל אלא להפקת סממני מרפא וקטורת. יחד עם זאת יש להעיר שהאלה האמיתית מסווגת בין עצי הפרי היובשניים ביותר כך שייתכן והיא המשיכה להניב גם בשנות הבצורת הראשונות.
תמונה 9. אלת הבטנה (פיסטוק) - זרעים וקליפות
אלת בר
חלק מהמפרשים והחוקרים מזהים את הבטנים עם פירות שני מיני אלה הגדלים בר בארץ: אלה ארצישראלית (Pistacia palaestina) ואלה אטלנטית (Pistacia atlantica). לדעתם ה"בטנים" במקרא וה"בטנה" בספרות חז"ל זהים עם "בוטמי" או "בטם". זיהוי זה מופיע למשל בתרגום אונקלוס בבראשית: "ואמר להון ישראל אבוהון אם כן הוא דא עבידו סבו מדמשבח בארעא במניכון ואחיתו לגברא תקרובתא זעיר קטף וזעיר דבש שעף ולטום בוטמין ושגדין". בתרגום השבעים ל"בטנים" אנו מוצאים tereminthos ובוולגטה terebinthus. גם עץ האלה עצמו מתורגם באופן דומה ומכאן שבלשון המקרא אלה ובטנים היו שמות נרדפים. ז. עמר (שם) מציע שהשם אלה מתייחס לעץ ואילו בטנים היו פירותיו או שמן המופק מהם. מעדויות ארכיאולוגיות והסטוריות ומן המקורות עולה שפירות שני מיני הבר שימשו לאכילה, תבלין ובעיקר להפקת שמן ריחני. במטענה של ספינה טרופה המתוארכת למאה ה – 14 לפנה"ס נמצאו 129 אמפורות כנעניות שהכילו כטון שרף שזוהה כשרף אלה. מחקרים בוטניים מצביעים על כך שהאלה הארצישראלית והאלה האטלנטית היוו, בעת העתיקה, מרכיב חשוב יותר מאשר היום, בצמחיית הבר של ארץ ישראל.
ההצעה לזהות את הבטנים עם מיני אלות בר מחייבת מהפך בתפיסה המסורתית, הרואה בבטנים פרי כלשהו, משום שפירות האלה קטנים ותפלים, אין להם ערך רב כמאכל ובוודאי לא היוו חלק מ"זמרת הארץ". מאידך גיסא ההצעה משתלבת היטב בתרגום יונתן, שכאמור לעיל, מפרש שהבטנים והשקדים היו שמנים שהופקו מפירות אלו. על פי גישה זו ניתן להבין טוב יותר את טיבה של המנחה שנשלחה ליוסף. המוצרים שהמנחה כללה היו בשמים ומרכיבי תרופות יקרים ויוקרתיים שרובם יובאו למצרים מרחוק כמו למשל הצרי (שמן האפרסמון). על חלקם אנו יודעים שהם הופקו בנאות המדבר סביב ים המלח וייתכן שגם שמן פירות האלה ייחד את א"י בהשוואה למצרים.
קושי משמעותי העומד לפני הצעה זו הוא המקורות מהם משתמע שהבטנה והאלה אינם זהים. כבר הוזכרה המשנה בשביעית (פ"ז מ"ה): "... לולבי האלה והבטנה והאטדין וכו'". הן האלה האמיתית והן האלה הארצישראלית והאלה האטלנטית בעלי שלכת חורף ולכן קיים בהם דין ביעור: "אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן". בירושלמי (כלאים פרק א דף כז טור א /ה"ד) מופיעה רשימה ארוכה של הכלאות וביניהן גם הכלאה של שקד (לוזין) ואלה (בוטמא): "לוזון ובוטמין מה נפק מביניהון? פיסטקין". מכאן שהפיסטקין הם תוצר הכלאה שונה מהאלה.
אגוז הלוז (אלסר)
בערוך (ערך "בטן") אנו מוצאים: "בשביעית בפ' כלל גדול לולבי האלה והבוטנא פירו' כמו בוטנים ושקדים ובלע"ז נוצילי". ה"נוצילי" הוא אגוז הלוז (אלסר - Corylus avellana) הנקרא באיטלקית Nocciòlo. הרב קוהוט ב"ערוך השלם" מצטט את גרסת הערוך בכתב"י פריז שם מופיעה התוספת "... והוא אבילאנא ובלשון ישמעאל גלוז". כל שמות אלו מתייחסים למין אגוז הלוז. אגוזי הלוז גדלים באשכולות על שיח נשיר גבוה. שיח הלוז מאריך חיים והוא מספק אגוזים במשך מאות שנים. זיהוי זה בעייתי מאד משום שהצמח זקוק למזג אוויר קר וחורפי על מנת לפתח תפרחת תנאים שלא היו קיימים בארץ ישראל ובמיוחד בשנות בצורת.
זיהויים נוספים
נוסיף זיהויים המהווים דעות יחיד: א. רד"ק (בראשית): "נכאת - פירשו בבראשית רבא: שעוה, ולוט, מסתוכי. ופירשו דבש בריא כאבן. והגאון ר' סעדיה פירש צרי טריאקי. נכאת, כריב, ולוט שיך בלוט, והוא הנקרא ערמון. בטנים - הם הנקראים צנובר (?), ובערבי פציולש בלע"ז". אבן עזרא: "זאת עשו - זאת העצה. מזמרת הארץ כל דבר משובח מגזרת זמירות. צרי ונכאת כבר פירשתים. בטנים - אין לו ריע במקרא, וי"א אגוזים". בפירושי סידור התפילה לרוקח ([פח] נשמת כל חי עמוד תק"ו) נקראים פירות הוורד בשם בוטנים: "בעולם פרח אדום כגון השקידים פרי שלו לבן, ואם הפרח לבן כגון בוטנים שקורין בלשון אשכנז הגבוט"ש, וכן גודגדניות שקורין צריז"ש בלע"ז הפרח לבן והפרי אדום וכו'". פירות הוורד (ההלקטים) נקראים בגרמנית Hagebutten ואילו צריז"ש הם דובדבנים.
(1) פירוש: לחולי שקוראים בַּרְסָם לֵיתֵי כִּי פִּיסְתָקָא דְּנִישְׁדוֹר [יביא כשיעור אגוז של נשדור, אמוניה], וְכִי אַמְגוּזָא דְּחֶלְבְּנִיתָא דּוּבְשָׁנִיתָא [וכשיעור אגוז של חלבנה מתוקה], וּמְלֵי תַּרְוָודָא דּוּבְשָׁא חִיוָּרָא [ומלוא תרווד דבש לבן] וכו'".
(2) ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, עמ' 218-220.
(3) אחיו של רבינו גרשום.
(4) בטנים מופיע ביהושע (יג כו) כשם מקום ואולי מקום שבו גדלו את צמח זה.
(5) בדרך כלל מזהים את הדבש כ"דיבס", כלומר רכז ענבים שיוצא למצרים גם בעת החדשה, ולא כדבש דבורים המצוי מאד במצרים. לענ"ד ייתכן והדבש שנשלח היה אכן דבש דבורים ייחודי שמאפייניו המדי-קליניים נגזרו מהפלורה השונה של א"י. על פי הצעה זו היו קשורים כל המוצרים במנחה לקטורת או מרפא.
(6) חובר ע"י רבי מנחם בן שלמה, בשנת 1138.
(7) ש. בובר העיר כאן (הערה י"ג): "ולוט זה זיעה של עץ שקורין בלע"ז שטינק"ו. ויש לתקן שקורין בלע"ז משטיכ"ו והוא ביוני ורומי ואיטלי' Mastice (מאסטיכע) ולפנינו בב"ר ולוט מוצטבא צ"ל מוצטכא, והובא לנכון בערוך ערך לט א' ובמוספי ערך מסטיכי, וכן בילקוט רמז קמ"ט מצטוכא ונכתב בגליון מין שמן מסטיק. הכוונה ככל הנראה לאלת המסטיק (ראו עוד במאמר "כי תניא ההיא במוסתקי").
(8) התאור של המדרש הולם במדויק את מאפייניהם של כמה מינים של עצי אלה שמהם מפיקים שרף ששימש כסם מרפא והכנת קטורת. לאור זאת ברור שאין הוא מזהה את הבטנים עם אלת הבטנה שסיפקה "אגוזים" (פיסטוקים). הלעזים המובאים בדבריו אינם ברורים די הצורך אך אולי "לרז"ו" הוא La resina כלומר שרף ואילו "טרגט"ו" הוא אלת טרבינת (Pistacia terebinthus) הנקראת באיטלקית terebinto. בתרגום השבעים נקראו הבטנים tereminthos. ייתכן ובמדרש הוחלפה ה"נ" ב"ג" הדומה לה ונשמטה האות "ב" או ה"מ". הצעה זו מסופקת מאד אך לאור כך שיש המזהים את ה"בטנים" עם אלה א"י הרי ש- terebinto הוא מועמד מתאים. מין זה קרוב לאלה הא"י ומחליף אותה במערב אירופה. יש חוקרים הרואים בשני המינים תתי מין של מין אחד. אם אכן נקבל את הצעה זו יש להפוך את מיקום הלעזים באופן שהעץ יקרא טרגט"ו והשרף לרז"ו.
(9) זהות זו איננה מוסכמת וראו: ז. עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 84-85.
(10) צמחי המקרא, 84-86.
רשימת מקורות:
י. פליקס, עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 174-176)
ז' עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 84-86).
לעיון נוסף:
ז. עמר, "זמרת הארץ" על פי רב סעדיה גאון. אתר מכללת ליפשיץ.
באתר צמח השדה: "אלה ארצישראלית"; "אלה אטלנטית"
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
