כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > שעורה - "שעורים נעשו יפות" (פסחים ג ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

שעורים נעשו יפות – שעורה תרבותית

"יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא, כי אתא אמרו ליה: חיטין נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות. אמרו ליה: צא ובשר לסוסים ולחמורים! דכתיב: השערים והתבן לסוסים ולרכש. מאי הוי ליה למימר? אשתקד נעשו חיטין יפות. אי נמי: עדשים נעשו יפות" (פסחים, ג ע"ב).

פירוש: יוֹחָנָן חֲקוּקָאָה [מהמקום חקוק] נְפַק לְקִרְיָיתָא [יצא לכפרים]. כִּי אֲתָא [כאשר בא], אָמְרוּ לֵיהּ [לו]: האם חִיטִּין נַעֲשׂוּ יָפוֹת? כיון שלא רצה לומר שחיטי השנה לא עלו יפה, אָמַר לָהֶם: שְׂעוֹרִים נַעֲשׂוּ יָפוֹת ויבינו מדעתם מה כוונתו. אָמְרוּ לֵיהּ [לו] בלגלוג: צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים בדבר השעורים, שהרי נאמר "הַשְּׂערִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ" (מלכים א ה, ח). ותוהים: אם כן, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר [מה היה לו לומר] אם רצה לדבר בלשון טובה ונקיה? ומשיבים: הַוִי לֵיהּ לְמֵימַר [היה לו לומר] אֶשְׁתָּקַד נַעֲשׂוּ חִיטִּין יָפוֹת. אִי נַמִי [או גם כן] יכול לומר עֲדָשִׁים (שהן מאכל אדם) נַעֲשׂוּ יָפוֹת השנה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: שעורה תרבותית שם באנגלית: Barley שם מדעי: Hordeum vulgare

שם נרדף במקורות: שערי

נושא מרכזי: מעמד השעורים בהשוואה לחטים

לריכוז המאמרים שנכתבו על השעורה וקישוריות הקש\י כאן.

תקציר: מפסוקי מקרא רבים ניתן להתרשם שהשעורה היוותה חלק משמעותי מסל מזונו של האדם באותה תקופה. ביטוי בולט לחשיבות השעורה הוא העובדה שהיא נמנתה בין שבעת המינים שהשתבחה בהם א"י. קשה להניח שדגן הנאכל על ידי בהמות בלבד, חשוב ככל שיהיה, ייכלל ברשימה כה מכובדת. רות לקטה שעורים בשדה בועז ואף קבלה ממנו "שש שעורים": "... וימד שש שערים וישת עליה ויבא העיר" ועוד דוגמאות. הפסוק המפורש היחיד ממנו ניתן ללמוד על מעמדה הנחות של השעורה הוא הפסוק במלכים א' (ה ח'): "והשערים והתבן לסוסים ולרכש יבאו אל המקום אשר יהיה שם איש כמשפטו". ברמז ניתן ללמוד את דבר זה מכך שמנחת סוטה (מנחת קנאות) הובאה משעורים. מהפסוק במלכים לא נוכל להסיק שהשעורה מיועדת רק לבהמות משום שבתקופת השפע בימי שלמה החיטה מלאה את כל תצרוכת האדם וניתן היה להשתמש בשעורה להאכלת הבהמות.

רק במעבר לתקופת המשנה והתלמוד חל פיחות במעמדה של השעורה דבר הבא לידי ביטוי באופנים שונים. במסכת ברכות (לו ע"א) מעלה הגמרא ב"הווה אמינא" אפשרות שאם ברכת קמח חטים היא "שהכל" הרי שבקמח שעורים אין צורך בברכה כלל. השעורה נחשבה כמזון עניים: "משל אומרים לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורים? אמר להם מפני שאין לי פת חטים. מפני מה אתה אוכל חרובים? אמר להם מפני שאין לי דבילה וכו'" (ספרי, במדבר, בהעלותך פיסקא פט).

לפני שנפנה להסביר את פשר השינויים שחלו במעמד השעורה יש להכיר את ההבדלים בין לחם שעורה ולחם חיטה. השעורה הינה הדגן העשיר ביותר בסיבים תזונתיים בהשוואה לשאר הדגנים. כך נבין כיצד השתמשו בשעורה על מנת להמית: "מי שלקה ושנה בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת וכו'" (סנהדרין, פ"ט מ"ה). הבדל נוסף ואולי החשוב ביותר הוא כמות החלבון גלוטן. תכולת הגלוטן בשעורה נמוכה בהשוואה לחיטה דבר המתבטא בכך שעיסת קמח שעורים איננה תופחת והלחם המתקבל קשה ובעל מרקם צפוף.

ייתכן וירידת מעמדה של השעורה בספרות חז"ל היה תוצאה של השפעת "תרבות המערב" הנהנתנית, כלומר יוון ורומא, על החיים בארץ ישראל וסביבתה בתקופה זו. עד המפגש עם תרבות זו שימשה השעורה מזון לגיטימי גם לאדם משום שהשעורה המסתפקת בכמויות משקעים קטנות יותר ובקרקעות דלות הייתה גידול מועדף בשטחים נרחבים בא"י. לעומת זאת באירופה הגשומה והקרירה גידלו בעיקר חיטה. בתנאים שהיו קיימים שם לא היה צורך להתפשר ולצרוך לחם שעורה ולכן יבולי דגן זה שימשו רק כמספוא. ייתכן, אם כן, שעם ישראל אימץ לא רק חלק ממנהגי הסעודה הרומאים אלא גם את ה"פינוק" של אכילת לחם חיטה. על רקע זה ניתן להבין את מאמרו החינוכי של רב חסדא (שבת, קמ ע"ב): "מי שיכול לאכול לחם שעורים ואכל לחם חיטים עבר על איסור בל תשחית".

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מעמד השעורה בתקופת המקרא

על מעמדה החשוב של השעורה במקרא ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתוך כך שהיא נמנתה בין שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון וכו'" (דברים, ח ח'). מקור נוסף המעיד על חשיבותה הוא העובדה שערך השדות נקבע באופן יחסי לשטח שבו נזרעת שעורה: "ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו חמר שעורים בחמשים שקל כסף" (ויקרא, כז ז'). השעורה הוזכרה במקרא 32 פעמים, מספר דומה לחטה המוזכרת 34 פעמים. ב – 10 פעמים מתוכן הם הוזכרו יחד.

השעורה שימשה כמזון לאדם כפי שאנו מוצאים בחלק מהאיזכורים. שעורה הוגשה לדוד וצבאו במחנים: "משכב וספות וכלי יוצר וחטים ושערים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי" (שמואל ב' יז כ"ח). שלמה המלך התחייב לספק צידה לחוטבי העצים, ששלח לחירם, שכללה גם שעורים: "והנה לחטבים לכרתי העצים נתתי חטים מכות לעבדיך כרים עשרים אלף ושערים כרים עשרים אלף ויין ... ושמן וכו'". גם בפסוק זה תפסה השעורה מקום שווה ערך ברשימת סוגי המזון שהיו מקובלים באותה תקופה. רות לקטה שעורים בשדה בועז ואף קבלה ממנו "שש שעורים": "... וימד שש שערים וישת עליה ויבא העיר". ובמקומות נוספים: "ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלוקים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו וכו'" (מלכים ב', ד מ"ב). "זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחמר החטים וששיתם האיפה מחמר השעורים" (יחזקאל, מה י"ג).

רמזים למעמדה הנחות של השעורה מתקבלים רק מחלק קטן של הפסוקים. הפסוק המפורש היחיד ממנו ניתן ללמוד על מעמדה הנחות של השעורה הוא הפסוק במלכים א' (ה ח'): "והשערים והתבן לסוסים ולרכש יבאו אל המקום אשר יהיה שם איש כמשפטו". ברמז הדבר נלמד מכך מנחת סוטה היתה מקמח שעורים כאמור בתוספתא (סוטה, ליברמן, פ"ג הלכה ד'): "... היא האכילתו מעדנים לפיכך מנחתה מאכל בהמה וכו'". על רקע זה ניתן להבין את קניית האשה המנאפת בשעורים: "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים" (הושע, ג ב').

מדברי החתם סופר בסוגייתנו נוכל ללמוד על מעמד השעורה בימי שלמה על רקע הפסוק במלכים ממנו משתמע שהשעורה היא מאכל בהמה בלבד:

"חיטין נעשו יפות. בפ"י דקדק מה בכך שאמר שעורין נעשו יפות הלא א"י נשתבח בהם ארץ חטה ושעורה ויש לדחות אבל האמת נלפע"ד שהשעורה הוא באמת טוב והוא מדרגה א' למטה מהחטין כדכתי' ארץ חטה ושעורה ומ"מ בשעה שחטין נעשים יפות מאכילים השעורים לבהמות כדכת' בשני' המבורכת דשלמה השעורין לסוסים ורכש ואפי' בחטים גופי' כתי' בשעת ברכה בליל חמיץ יאכלו וע"כ יוחנן חקוקאה לא הואיל כלום להיות נשמר מהוצאת דבה שכיון שבשר להם שיאכלו שעורין הרי אמר שאין להם חטין דידיעת ההפכים א' משא"כ באמרו אשתקד נעשו יפות אין מההכרח שלא נעשו עתה יפות כי מ"מ אוכלים מהישן וכן אוכלים עדשים לתבשיל אפי' כשנעשו חטין יפות כי הוא לפת ועדשים לתבשיל משא"כ בישור השעורים שהוא ממש כאלו אמר שלא יהי' להם חטין".

מעמד השעורה בספרות חז"ל

אם במקרא השעורה נחשבה כמזון ראוי גם לאדם הרי שבספרות חז"ל חל פיחות רב בערכה (אולי בהשפעת התרבות ה"מערבית" הנהנתנית של יוון ורומא). מעט מיחס זה למדנו מהמדרשים הרבים שעסקו במנחת סוטה. בספרי (במדבר, נשא פיסקא ח'): "שעורים, למה נאמר? שהיה בדין הואיל ומנחת חוטא באה על החטא וזו באה על החטא, אם למדתי למנחת חוטא שאינה באה אלא חטים אף זו לא תבוא אלא חטים. ת"ל שעורים. אמר רבן גמליאל: הניחו לי סופרים ואומרה כמין חומר, אבל נראה הוא כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.

מעמדה הנחות של השעורה בא לידי ביטוי גם בערכה הכלכלי דבר המשתקף מסוגיות העוסקות בדיני ממונות. בגמרא בבבא קמא (לה ע"ב) מובאת הלכה שהפכה למטבע לשון מקובל: "אמר רבה בר נתן: טענו חטין והודה לו בשעורין פטור. מאי קמ"ל? תנינא: טענו חטין והודה לו בשעורין פטור! אי מהתם, הוה אמינא פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין, קמ"ל דפטור לגמרי". בהו"א עלתה האפשרות ששומר הפקדון שהודה במקצת ישלם לפחות דמי שעורים ומכאן שערכם נמוך בהשוואה לדמי החיטים. בהמשך המסכת (סב ע"א) אנו לומדים: "אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו משלמת דינר זהב, משום דאמר לה: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה; פשעה בו משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי. א"ל רב מרדכי לרב אשי: אתון בדרבא מתניתו לה, אנן ממתניתא פשיטא לן: חטין וחיפן בשעורין, שעורין וחיפן בחטין אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד; אלמא אמר ליה: נטירותא דשערי קבילי עלי, הכא נמי אמרה ליה: נטירותא דדהבא לא קבילי עלי".(1) בדברי רב מרדכי לרב אשי הוא מקביל את היחס הממוני בין מטבעות זהב וכסף ליחס בין חיטה ושעורה. בשתי הדוגמאות השומר יכול לטעון שהוא לא קיבל על עצמו לשמור על הדבר היקר יותר.

לאור ערכה הנמוך של השעורה היא הפכה למזון עניים: "משל אומרים לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורים? אמר להם מפני שאין לי פת חטים. מפני מה אתה אוכל חרובים? אמר להם מפני שאין לי דבילה וכו'" (ספרי, במדבר, בהעלותך פיסקא פט). על מעמדו של לחם שעורה בהשוואה ללחם חטה אנו לומדים גם ממאמר חינוכי של רב חסדא (שבת, קמ ע"ב): "האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית".

בברכות (לו ע"א) אנו לומדים שקמח שעורים גורם לתולעים במעיים: "... אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני לא לבריך עליה כלל וכו'". מפרש רש"י: "קוקיאני - תולעים שבמעיים". אכילה של שעורים בתנאים מסויימים גורמת למוות: "מי שלקה ושנה בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת וכו'" (סנהדרין, פ"ט מ"ה). רע"ב (שם) מתאר את הגורם למוות: "... ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת". ניתן להסיק מכאן שהשעורה מכילה מרכיב שאיננו מתעכל כראוי וגורם להתנפחות וכנראה הכוונה לסיבים התזונתיים שבה. שעורה הינה הדגן העשיר ביותר בסיבים תזונתיים בהשוואה לשאר הדגנים ומכילה כ 17% סיבים תזונתיים (לשם השוואה אורז חום מכיל 3.5% סיבים, תירס מכיל 7%, שיבולת שועל 10%, חיטה 12%). בעוד שהסיבים ברוב הדגנים מתרכזים בקליפת הגרעין, הסיבים בשעורה נמצאים בכל חלקי הגרעין וזה יכול להסביר את כמות הסיבים הגבוהה בכלל ובשעורה קלופה בפרט. בצד המלצת המומחים לצרוך סיבים תזונתיים, מסיבות בריאותיות, הם מזהירים מפני תופעות לוואי כמו התנפחות והרגשת אי נוחות עד כדי חסימת מעיים. תופעות אלו נובעות מכך שהסיבים סופחים אליהם מים וחומרים אחרים ומתנפחים בקיבה.

מעניין יהיה לבדוק האם קיים קשר בין תופעה זו למתואר בירושלמי (ברכות, פ"ג דף ו טור ד /ה"ה): "... מרחיקין מצואת חזיר ארבע אמות ... ומצואת התרנגולין ארבע אמות. רבי יוסי ברבי אבון בשם רבי חונא ובלב' באדומים". התוס' בברכות (כה ע"א ד"ה לית הלכתא כי הא מתניתא) נשאר בצ"ע ואינו יודע מהם ה"אדומים" שרק בהם יש לחוש לסירחון. בעין משפט (שם) מובאים דברי "גדולת מרדכי" הסובר ש"אדומים" אינם תרנגולים בצבע אדום אלא מארץ אדום וקושר בין סוג המזון והריח. לדעתו בארץ אדום היו מצויים שעורים (כאמור בכתובות, סד ע"ב) והיו מאכילים בהם את התרנגולים ולכן צואתם הסריחה.

מעמדו הנחות של לחם השעורים נובע מתכולה נמוכה של גלוטן (בעברית תקנית הוא נקרא דבקן) (ראו עוד ב"הרחבה"). תכולת הגלוטן הנמוכה בשעורה גורמת לכך שהבצק נוקשה ולא גמיש. ברור מאליו שלעיסת לחם קשה דורשת זמן רב יותר מאשר לחם פריך וכך נוכל להבין את דברי הגמרא (ברכות, מא ע"א): "... היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין וכו'". מפרש שם רש"י: "פת חטין - נאכלת מהר". השעורה היתה מאכל עניים משום שמחירה נמוך הן בגלל שאין היא מתאימה לאפיית לחם והן משום שהיא גדלה בתנאים קשים שבהם חטה אינה יכולה לגדול. השעורה מתפתחת היטב בקרקעות דלות ובכמות משקעים נמוכה (300 מ"מ בשנה) בהשוואה לחטה (400 מ"מ בשנה).


שעורה תרבותית - צולמה בסלובניה צילם: Lucash		שעורה דו-טורית (משמאל) וששה-טורית צילם: Xianmin Chang

הרחבה

הגלוטן הוא מרכיב חלבוני הנמצא בזרעי חיטה ודגניים נוספים. תפקיד החלבון בזרע הוא להזין את עובר במהלך הנביטה. מקור השם הוא במילה הלטינית gluten שמשמעותה להדביק. הגלוטן מעניק לבצק את האלסטיות המאפשרת לו להתנפח, לשמור על צורתו ואת המרקם הפריך. הגלוטן מורכב מתערובת של שני גליקופרוטאינים (תרכובת של חלבון ופחמימה), הגליאדין והגלוטמין הקשורים לעמילן הנמצא בזרעים של דגניים שונים. הגלוטן מהווה כ – 80% מתכולת החלבון בזרעי החטה. את הגלוטן ניתן לבודד בקלות מהעמילן על ידי שטיפה במים משום שבניגוד לעמילן הוא איננו מסיס במים. הגלוטן מהווה מקור חשוב לחלבון וניתן לצרוך אותו ישירות ממזון המכיל אותו באופן טבעי או כתוסף למזון עני בחלבון. גלוטן אמיתי הכולל גליאדין וגלוטנין מוגבל למינים מסוימים במשפחת הדגניים ואילו אחרים, כמו תירס ואורז, מכילים חלבונים שונים מהגלוטן.

הגלוטן בנוי מרשת תת-מיקרוסקופית של מולקולות הגלוטנין הנאחזות זו בזו שאליה מתחברות מולקולות הגליאדין ותורמות לצמיגות ויכולת המתיחה של התערובת. בנוכחות שמרים בעיסה מתרחשת תסיסה המשחררת בועות פחמן דו-חמצני והן נלכדות ברשת הגלוטן דבר הגורם להתנפחות העיסה. לאווריריות של העיסה תורמים גם אדי מים הנלכדים בתוך רשת הגלוטן. האפייה גורמת לקרישת הגלוטן שיחד עם העמילן מייצב את צורת התוצר הסופי. לגלוטן יש תפקיד גם בשמירה על טריות הלחם משום שהוא קושר מולקולות מים.

התפתחות הגלוטן (המגבירה את האלסטיות שלו) משפיעה על מרקם המאפה. רמת האלסטיות של הגלוטן נמצאת בהתאמה לתכולת גלוטנין בעל משקל מולקולרי נמוך משום שמרכיב זה מכיל את האטומים העודפים של הגפרית האחראים לחיבור השרשראות ברשת. הפחתה בריכוז הגלוטן מביאה ליצירת מוצרים קשים יותר כמו פיצות וכעכים ואילו רמות גבוהות יותר של גלוטן יוצרות דברי מאפה רכים יותר. באופן כללי הקמח המשמש לאפיית לחם מכיל ריכוז גבוה של גלוטן (הנמצא בחטה קשה). הלישה מעודדת את התפתחות סיבי הגלוטן והקשרים ביניהם ולכן לישה ממושכת גורמת לקבלת מאפה מסיבי יותר. לחות גבוהה בבצק מגבירה את התפתחות הגלוטן ולכן אין צורך ללוש בצק עשיר בנוזלים אם הוא הותפח במשך זמן רב.

(1) פירוש: אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה לשמירה ואמר לה "הזהרי בו בדינר זה, כי של כסף הוא", והיא לא ידעה שהוא של זהב, אם הזיקתו את הדינר בעצמה משלמת דינר זהב כפי שוויו האמיתי, משום דאמר [שיכול לומר] לה: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה [מה היה לך אצלו שהזקת אותו], כלומר, לא היית צריכה להזיק, ואין זה משנה אם היה זה של כסף או של זהב. ואולם אם פשעה (התרשלה) בו ואירע שאבד או נגנב משלמת רק דמי דינר של כסף, דאמרה ליה [שהיא יכולה לומר לו]: נטירותא דכספא [שמירה של דינר כסף] שהוא פחות בערכו קבילי [קיבלתי] עלי, אך נטירותא דדהבא [שמירה של דינר זהב] שהוא יקר לא קבילי [קיבלתי] עלי. אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: אתון [אתם] בשמו של רבא מתניתו לה [אתם שונים אותה], אנן ממתניתא פשיטא לן [אנו מן הברייתא ברור לנו] דבר זה, שהרי שנינו: הגדיש חטין וחיפן בשעורין, הגדיש שעורין וחיפן בחטין אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד. אלמא אמר ליה [מכאן שיכול המדליק לומר לו] לבעל הגדיש: נטירותא דשערי קבילי [שמירה של שעורים קיבלתי] עלי ולא יותר, הכא נמי אמרה ליה [כך גם כן יכולה האשה לומר לו]: נטירותא דדהבא [שמירה של זהב] לא קבילי [קיבלתי] עלי.

רשימת מקורות:

י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 146-148).

לעיון נוסף:

שעורה תרבותית באתר צמח השדה.
בפורטל הדף היומי: "קוצרין בית השלחין"

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים